מכל הילדים בשכונה אני זוכרת את מישל. רוכב במעגלים, על
אופניים. נע במרחב שנוצר מהצטלבות רחובות מלכיאור והצדיק, גולש
אל מגרש החניה בין בתי הרכבת החד קומתיים, הוילות שנבנו
למפונים מן המעברה ששכנה שם קודם, "עושה שמיניות" בלי להחזיק
בהגה, ידיו נשואות מעלה, חולף על פני בית הכנסת ובתפנית חדה,
כדי לא להתנגש בפחי הזבל המוצבים בשולי המגרש, פונה ימינה
וימינה, חוזר אל הכביש, עולה ברחוב הצדיק, ובירושלים פונה
לכיוון האוניברסיטה. לאחר מספר דקות הוא שב ומופיע בצומת, בא
מכיוון מלכיאור.
צפיתי בו מן המרפסת. זה היה בסתיו, לפני שעברתי לשכונה אחרת.
העץ שליד חלון המרפסת עמד בשלכת ולא הסתיר את אזור המשחקים. אז
אהבתי להתבונן בילדים המשחקים, בעיקר ברפאל הקטן ובחבר שלו,
הבן של הזונה, איני זוכרת את שמו. הם עזבו זמן קצר לאחר שקניתי
את הדירה שבה אני גרה. כשחזרתי לשכונה סיפרו לי שמישל נדרס על
ידי אוטו כשרכב על אופניים. מכל הילדים בסביבה חיבבתי את רפאל,
אחיו הקטן של מישל. היה להם גם אח גדול. אמרו שישב בכלא למרות
שלא היה אשם מפני שחבריו הפילו עליו תיק. פתאום נזכרתי שבאחד
הלילות ראיתי אותו צועק, רץ וצועק, שם בהצטלבות הצדיק
ומלכיאור, לא רחוק מבית הכנסת, מספר צעירים רדפו אחריו. הם
תפסו אותו והיכו. כבר איני זוכרת אם הזעקנו את המשטרה. אחר כך
הוא ישב בכלא. שנים  לא זכרתי את האירוע. נזכרתי בו היום
כשהתחלתי לכתוב עליהם. רק לעתים רחוקות אני נזכרת במישל רוכב
על אופניים, תוהה מניין לקח אותם. לעתים, אני נזכרת ברפאל,
אחיו הקטן.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו פעם. "יפאל", ענה לי. פעם שמעתי
את רפאל ואת הבן של הזונה משוחחים על המדרכה מתחת לחלוני,
הצצתי עליהם. רפאל עמד על המדרכה, גוו כפוף לאחוריו, פניו אל
השמים, הבליט את בטנו הקטנה ב'טריקו' צבעוני ומכנסים קצרים,
הוא היה יחף. הוא הושיט את ידו לעבר הגג והראה משהו לחברו,
שישב לידו, על סף המדרכה, רגליו היחפות על הכביש ועקב במבטו
אחר אצבעו המושטת של רפאל. כשהבחינו בי צחקו והסתודדו ביניהם.
סגרתי את החלון, התישבתי ליד שולחן הכתיבה הגדול,  ורשמתי אותם
בפנקס הקטן, בציפורן, בדיו שחור. במשך שנים, זה היה אחד
הרישומים החביבים עלי. כעת, איני יודעת היכן הוא. נראה לי שהוא
אבד ואולי מכרתי אותו.