בוקר עם צבעים אבל אצלי הכל שחור לבן.
ואתה עם חיוך מנסה לצבוע אבל בלי הצלחה.
ושוב נפגשים כי יוצא וכי חייבים
, כי אחרי הכל אנחנו חברים וזה מה שכולם עושים
אז אתה מנשק כי צריך ואומר מילים טובות שאחרים ישמעו
וכולם אומרים "אוי תראו איזה חמודים" ולמען האמת זה מציק
לפעמים.
ואתה עם האדישות הזאת שלך,
מסתובב עם עיניים עצומות,
עיוור לכל מה שקורה בינינו.
הכל כבר הופך לאיזו שיגרה, שהופכת את הקשר למובן מאליו,
פשוט כי נוח...
ואני לא מבינה איך זה אפשרי שפעם הרגש היה כל כך חזק, כל כך
וודאי והיום כבר לא...
והיום כשנפגשנו עם אותם חיבוקים ואותם נשיקות חשתי מן חמימות
כזאת בבטן שמטפסת לכל גופי,
,שהזכירה לי את הפעמים הראשונות שהיינו ביחד,
אבל הפעם היא הייתה קצת שונה.
ופתאום זה עלה לאט לאט למעלה,
והקאתי המון פרפרים,
ואתה בלי מילים התרחקת ממני והבנת שזה נגמר ומה לעשות אלה
החיים... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.