בחמש השנים האחרונות השמש לא עולה אצלי בלב ואני שואלת את עצמי
למה?, מה עשיתי לעולם הזה? למה באתי לפה? בשביל לסבול? חיי
הפכו לסבל מתמשך בזמן האחרון. שוב פעם אני קמה בלי חשק. שוב
פעם הדיכאון עולה מאי-שם ומשתלט עליי. שוב השאלה שעולה אצלי כל
הזמן במוחי: "יש אלוקים? אין אלוקים? מי אני? מה אני? מה
ייעודי? מה מטרתי? האם כדאי לחזור בשאלה ולהפוך לדת"לשית?"

שוב פעם סודות, סודות שעולים ועולים. חוסר ביטחון עמוק. הפחד
מאנשים חדשים. חוסר ביטחון באנשים קרובים והפחד שיצחקו עלייך.
הפמיניזם משתלט עליי, אבל זה לא רע. זה טוב להיות אישה, אבל לא
כמוני. הפחד מבעיות עקב עודף המשקל שאני מצוייה בו. הפחד
מהחושך. הפחד מלפגוע באנשים. הפחד שמונע ממני להשאיל לחברות
חפצים השייכים לי. מקרה לא נעים שעברתי לפני חודש עם בחור. למה
כולם מסתכלים עליי ברחוב וקוראים לי מכשפה? מוזרה, פריקית. זו
לא אשמתי שאני שונה שלעולם לא תהיה קבוצה שאוכל להתחבר אליה
באופן מושלם.

זו לא אשמתי שאני אחת שנוטה להתמרד ולשאול שאלות אבל אין לי את
האומץ למרוד לגמרי ותמיד אבקש סליחה ואעשה לבסוף את מה שאומרים
לי. שאני תמימה יתר על המידה וטובת לב שאוהבת לעזור. שאני
מרגישה כל הזמן רע. מה קורה לי? מה עובר עליי? אין לי מושג.
כולם רוצים לקבוע את העתיד שלי ואיש לא מקשיב למה שיש לי לומר.
לא משנה כמה אצעק, אבכה ואצרח, לא יתנו לי  להחליט לעצמי.

אני לא מבינה מה רוצים ממני כי לכל אחד יש דרישות עצמיות משלו
וזה כל-כך מבלבל. אני מנסה לשיר לעצמי ולשמוע מוזיקה וזה קצת
מעודד. אם רק הייתי יכולה להיות רקדנית או להיות זמרת וללמוד
פיתוח-קול, החיים היו מאירים לי. אני מרגישה טוב כשאני שרה
ורוקדת. מהיסודי ידעתי שזה החלום שלי, אבל שוב הקטע של הדת
מסבך אותי. מה אעשה אם את חלום חיי אינני יכולה להגשים?

אני חושבת שאנסה להתגבר על המשברים ולהיות חזקה. סרינה בנדו.