הדיר שינה מעפעפיו יומם וליל
על שפת אגם יושב הוא כך ומחלל
צופה עוד לכוכב השחר הראשון
חוזה בדמיונו את קוטב הצפון

הסוף ברוח נע ומלחש דומם
ואילנית קטנה על סף נסיך לבן
אדווה השמיע קול, שקעה במצולה
לדג אדום-זהוב זו סעודה גדולה

נושאות עיניו תקווה ותפילתו תמה
ידיו פרושות אל על לעבר החמה
חיוך נסוך על שפתותיו ובליבו האור
כי הוא אל אלוהיו רוצה היום לחזור

שיערו צמות קלוע בחבלי פשתן
גופו נסתר מרוח בבגדי לבן
רגליו היחפות שלובות הן מתחתיו
זיפי זקנו שחורים המעטרים פניו

הרוח כבר פסק העץ כמעט לא זע
והוא עוד שם יושב גופו מיוזע
כך יום וגם יומיים שנה וגם שנתיים
ואין כל קול קורא אליו מהשמיים.