אני קמה, קופצת. הלב מאיים לפרוץ החוצה מהחזה... אני מנסה
להבין איפה אני. מפחדת לדעת מה השעה.
אני קמה, מתארגנת מהר, מבינה סוף סוף שאני בחדר שלי. בבית,
שאמור להיות גם שלי. אני קמה והולכת.
עוד יום, ארוך-קצר. הלוואי והיו לי כמה תשובות לעצמי. לפעמים
זה כל כך מסתכל; אי אפשר לשתף אחד. אף אחד מהחברים גם לא מבין.
זה עוד יותר קשה כשאתה לא רוצה לשתף אף אחד. יום אחד הכל יהיה
לי יותר ברור. יום אחד הפחדים האלה יפסיקו לרדוף אותי. יום אחד
אני כבר לא אקום בבהלה בלי לדעת למה מי ואיפה. הלוואי והיו לי
כמה תשובות - אני נמצאת שם קרוב ל15 שעות ביום. לפעמים יותר
לפעמים פחות. מרביתם מבוגרים ממני ב17 שנה לפחות, כאלה שבחרו
להתמודד עם הדברים האלה. אותי אף אחד לא שאל... אין יום שאני
לא שואלת את עצמי למה? למה אני צריכה להתמודד עם כל זה?
ולעזאזל לא מדובר באיזו אהבה לא ממומשת, גם לא מדובר באיזה ריב
טיפשי שאף אחד לא זוכר היום על מה הוא היה בכלל.
אני פוחדת.
ואף פעם לא אמרתי את זה בקול רם.
ואני גם לא אחזור על זה שוב.הבעיה היא שמרגע שהגעת לשם אין לך
שליטה על כלום. אתה בונה תוכנית, מכין את עצמך לכל מקרה בלתי
מתוכנן, לתרחישים הכי שחורים שיכולים להיות. ואז, לרגע,אבל רק
לרגע, הקשבת ללב. פעלת מתוך אמוציונליות והנה הרסת הכל. ודווקא
לזה, מכל משחקי המלחמה שיכולת להתכונן אליהם, דווקא את זה לא
צפית...
את מאכזבת.
אני מאכזבת.
הלוואי והיה אפשר ללמוד לא לפחד. לא להרגיש. לא לדעת.