(המקרה אמיתי)

היא נעוצה שם, בנייר
מסתכלת אליי.
מבטה מאשים,
כמו מבטם של מי שגורלם נגזר והם עוד מתחננים.
השמים לא מקשיבים לה,
אותם שמים שהיו שם, כאשר מתה.
היא ובתה הקטנה המחייכת עדיין,
כאילו אינה מודעת למשאית שמחצה אותן ברמזור.

אפילו את שמה לא טרחו לכתוב,
בת ארבעים,
ופניה מאשימים.
היא מתה ולא תוכל לשמוע אותי אומר "ידיי לא שפכו",
לא הייתי, לא שם ולא כאן.
ורק משפחה אחת תישן בלי אימא היום,
בלי אימא מחבקת ואוהבת ומכעיסה לעיתים,
בלי לדעת את הביטחון שהיא מעניקה,
וליטופי הילדים.
גם לא יעזרו התחנונים,
נהג המשאית אינו מוכן להסיג את הזמן לאחור,
ולתת למתים לקפוץ מעל הגדר, אל חצר החיים.

בעיתון של מחר כבר לא אסתכל,
אולי היא שוב תחכה לי,
לפגישתנו שנקבעה מראש, ביד אכזרית
ביד מושטת אל הסיגריה שנפלה בתוך המשאית,
בעיניים נרדמות מכובד,
ברגליים ממהרות לרוץ אל הדוושה הלא נכונה.
ואני, אינני רוצה לפגוש בה,
עליי להוציא אותה מראשי ולשכוח,
כאילו לא הייתה,
כאילו לא תחסר לבעלה,
כאילו לא כבו עיני בניה.

חסרת שם שהלכה, מי יבכה לה?!