מיתוס שבעת מדורי הרקיע מופרך לעיניי -
הופעה חיה של אינספור פלחים בשמיים,
מריחות קטיפה ענוגות תוחמות אותם;
כל רגע משתנים הגוונים -
ורדרדות עייפה, כתום רגוע, אפור של גסיסה,
תכלת של נשיקות אלוהיות, סגול מתפרע.
ופס נוסף, נוצץ, מתכתי - הוא קו הים
הנראה באופק מבעד פסיפס הגיהנום האורבני,
שלמרות הותק לא מצליח להטמע כרקע אותנטי.
שקיעות זה עניין של הטבע, של הכפר.

שדים של אודם מגיעים לפרידה אחרונה.
שדים אכזריים, גועשים מדם של חיים אמיתיים,
חיים של אלוהים, של בריאה.
השקיעות העירוניות לוכדות את לבבות כולם,
בסופו של דבר (ויום).
את הרשעים והרומנטיקנים כאחד.

מה יש בהן, בשקיעות, בשמש, ברכות הצבעים,
בחמאת השמיים העייפים, מה יש בכל אלה
שממיס את קליפותינו?
אולי זו ההתקרבות לאינסוף.
אולי זו תחושה של התגלות אלוהית.
זה סופו של יום, שבמקום להפחיד - מנחם.
היה אמור להיות מחזה טראגי,
אולי כל שקיעה היתה צריכה להיות אפורה
כמו שידורים בטלויזיה ישנה,
וגשומה, גם בקיץ.
(הרי זה טיבו האמיתי של סופו של יום)
אבל האל מלא רחמים.
האל ממתיק לנו את  אזלות הזמן בפאר יצירותיו -
שקיעות, חילופי עונות, גדילת ילדינו.

כן, שקיעה. שקיעה מלטפת בסוף יום בועט.
תודה לך אמא אדמה על השקיעה הזאת.
ועל כל שקדמו לה ושיבואו אחריה.