יושבת בשיעור ומציירת לי פנים חדשות.
מוחקת אותן.
הן לא משקפות את מה שאני רוצה לראות עכשיו.
נזכרת באתמול בלילה כשראיתי את החבר הכי טוב שלך, ודיברתי
שטויות. הוא הבין שאני עוד רוצה אותך.
ניסיתי לעבור על הקוים של העינים - כי הן דווקא מצאו חן בעיני.
אבל ללא הואיל. מחקתי שוב.
הבטתי בזו שיושבת לידי. רגועה כל כך. יש לה מי שיחבק אותה
בלילות. ולמה בכלל הצורך הזה?
מנסה לצייר את האף מחדש. אולי זה יצא טוב יותר.
לא.
גדול מידי.
מוחקת.
מציירת שוב.
קטן מידי
מוחקת עוד פעם, וחוזרת על הקוים.
עקום.
אני בחיים לא אצליח לצייר את האף שאני רוצה.
אתה עומד מהצד ומביט בי. יודע איך להנחות אותי שהציור יצא
מושלם. אבל לא. מרוחק. לא נוגע. לא אומר מילה. ולמה לך בכלל
לנסות?
מטשטשת את הפנים ומנסה לצייר את הגוף. לא מצליחה.
ואתה יודע איך לגרום לי להתמתן.
אבל אין לך סיבה כי אתה לא רוצה להכנס שוב לסערת רגשות ההיא.
ורק כי לא הסברתי לך את המניעים.
אז אני מוחקת, מנסה שוב, ולבסוף מתייאשת ומעיפה את הדף.
אתה אומר שיום יבוא ותעזור לי. אבל לא עכשיו. עכשיו הריחוק הזה
טוב לך.
אתה סוגר את האור כדי שלא אנסה שוב לצייר, ויוצא מהחדר. משאיר
אותי קפואה, חסרת יכולת תפקוד.
אבל במוחי תמונתך עוד חקוקה היטב.
עד ליום שתעזור לי לצייר אותה מחדש.
כי הבטחת.
מוקדש לגיא, האחד והיחיד, שיודע שלא משנה מה אני אגיד, אני
תמיד אחכה לו. |