אח, זריחה.
זריחה רעננה של סוף לילה מפרך.
ספקטרום עדין משחק באופק,
מצהיב לאט את שחור הלילה,
מבהיר את אפלולית השינה.
ציוצים ראשונים מקפצים למחשבותי
הם שירתם של החיים, ההתעוררות
של הטבע.
הם ואגלי טל נוצצים ומתקתקים
המזדחלים לאורכם של עלים ירוקים,
מחודשים בתום שנת היופי.

והדשא, אמא, הדשא הכיאוטי,
נטול ההגיון וחסר הארגון הזה, אמא.

דלילות האוויר הקר והנקי של הלילה
הכמעט חורפי מתחלפת, בהדרגה סבלנית,
באוויר פושר, עומד, מוכה קרני שמש ביישניות
וזו מטפסת בבטחון על דפנות תמונת הרקע
של החיים האנושיים.

מפעם לפעם, המיית מכונית חולפת
מנסרת את הדממה השלווה,
או השלווה הדוממת, אבל לא לגמרי בלי חן.
כן, הבוקר.
תודה לך אמא אדמה על הבוקר הזה.
ועל כל אלה שקדמו לו ושיבואו אחריו.