מאסתי בלחץ הזה. בכל הדבר הזה שמתפרק לי בידיים, הם עוד מעזים
לקרוא לזה חיים. אני רצה כל כך מהר שאני מאבדת את הצעדים
תחתיי.
זה לא יוכל להימשך ככה עוד הרבה. זה יימשך, זה ימשיך להכאיב,
אבל לא עוד הרבה.
כי במקום להישבר בסוף של סופי השבוע, במקום השבר הקטן אך העמוק
הזה, יבוא אחד יותר גדול. וישבור הכל.
אני לא יכולה להחזיק חיים ככה. בלי זמן, בלי לשאוב כח,
בלעדיך.
אני לא מסוגלת, פשוט לא, לאבד ככה אנשים כמו כלום. ולחזור
לכלום. וללכת. ושוב...
ואתה מאיר אור של תקווה, לא יודע שאתה בעצם מחייה והורג אותי
בו זמנית, ואתה רחוק. עכשיו, לתמיד.
ועם כל מה שעברתי ועדיין... נראה לי שעם כל הימים הדחוסים האלה
וגם הרגעים המאושרים, ואלה שפחות... נראה לי שכל מה שרציתי הוא
בסך הכל שתדע. פשוט תדע.
תדע ותהיה גאה בי. מגיע לי.
רק תהיה גאה בי.