כשיורד הלילה
ושמש נעלמה
יוצא ערפד לדרך
בחושך ודממה  

פורש את הכנפים
כעטלף חריש
ממרומי שמים
זורק מבט עדיש

מעל שדות ויער
שעל גבעה משחיר
מעל אגם בעמק
וערימות חציר

רוחות קרות של לילה
ירעידו בעלים
ואל אפו יגיעו
ריחות ענבי כרמים

אך לא ענב דומע
ולא הדר בשל
משכו לכאן אורח
ממסתורי תבל

שיר צרצרי הלילה
נישא אל כוכבים
צללית ערפד סובבת
נמוך מעל כפרים

פתאום נוחת בשקט
על עדן החלון
רשרוש כנפיו מניע
לאט את הוילון

מביט אל תוך הבית
בחשיכה חבוי
חדרון קטן נגלה לו
ובו ריהוט דהוי

על המיטה נרדמת
עלמה יפת-מראה
צוואר עדין ודק לה
עטוף תלתל טועה

שיער גולש בנחת
על הסדין הצח
עורה נוצץ מלובן
לאור ירח רך

כצל מהיר חומק הוא
לחדר אפלולי
עיניו שבויות בקסם
של יופי אצילי

לאט לאט פוסע
אל קצה משכב פשוט
ליד עלמה חולמת
כורע בזהירות

באצבע מלטפת
מחליק על צווארה
הוא בהרהור שוקע
על יד האיכרה

עודנה לא מודעת,
מיהו, אורח זר,
שינה אותה עוטפת
בערפילי שיכר

מתוך חלום נמשכת
לעבר יד קרה
גופה נמתח מעונג,
צמא לעוד מגע

לא נכמרו שמים
ולא היכו ברקים
שקט המשיך הלילה
לשזור כור-אהבים

רק לבנה ואופל
היו לכך עדים:
בת אור ובן החושך
בתאוות בשרים