אין כבר טעם לחיים,
איבדתי כל מוטיבציה להמשיך לסובב את גלגלי הזמן במכונה המופלאה
הנקראת בשם-גוף האדם.
שפתי יבשות, צמאות לדם הצפייה.
עיני אינן שורפות עוד, מצפה אני לניצוץ אך אין דבר.
מרגישה אני את פעימות מחשבותיי בראשי,
כואב מדי אפילו מלחשוב.
ידי כבר אינן מושטות לרווחה,
לא נותרה פה אף נשמה אובדת לאחוז.
זיעה קרה מרגישה אני בכפות ידי ובעורפי.
המחסן, כבר איננו כאתמול שלשום, קודר יותר, מעין עצבות התפשטה
על כותליו.
ואלי כן אולי הכל פסיכולוגי, אולי הכל בראשי שכבר מזמן הפסיק
לחשוב בצורה טיבעית.
כבר מספר חודשים שחודרות בי מחשבות אובדניות, מנסה ככל האפשר
להפיג את אותן מכשולות.
כן, משקולות מכשילות האופי - הכל מבחן של כוח.
הם לקחו לי את הכל!
החלק מהחומריות שבחיי, שהיוותה חלק נכבד מכבוד משפחתי המיוחסת
באותן שנים לפני פרוץ המלחמה.
לעולם לא התחברתי למימד החומרי.
גרוע מכל הם לקחו את נפשי מקירבי.
איבדתי כל יכולת לחוש ברגשות, אנני בוכה עוד, אנני צוחקת,
ואנני חייה את חיי כנערה בגילה.
פרצוף שיגרתי ללא כל הבעות פנים שונות ללא כל תכלית.
כמו שמיים ללא עננים,
שמו גינה ללא פרחים.
כבר לא כועסת יותר, החיילים הנאצים, כבר אנני מסוגלת להרגיש
אפילו כל רגש של שנאה כלפיהם.
הוציאו ממני את כל מיצי החיים, אהבה, שנאה, תאווה, כל רגש
ארור!!!
כבר יומים שאביב היהודי לא מספק לי את מנת האוכל היומית,
הפעוטה שתחזיק אותי בחיים.
חושבת כי לקחו את נפשו גם כמו אותם 6 מליון יהודים.
השניות, הדקות, השעות, הימים, המצב דומם, שעון החול התנפץ.
איברי  הפנימיים  יבשים,
הורי היקרים שבשמיים.
מקווה שאתם גאים,
הייתי חזקה,
הנה באה אני אליכם באהבה.