טפטופי גשם מתנתקים מהזיעה הקרה המצננת את עורפך העדין.
אני אוהב ללטף את צווארך המרשים עם קצות אצבעותי, כשאני מרגיש
כל פיסת עור חלקה.
מניח את ראשי הכבד ממחשבותי של הימים האחרונים, עלייך.  
עוברים ושבים מתבוננים בנו בתמיהות, לבטח חושבים בראשם מדוע
שני התמהוניים הללו יושבים במזג אוויר גשום שכזה על הספסל
בפינת הפארק, כשטיפות הגשם נספגות בבגדיהם ובשערות ראשם.

מסביב נוף פסטוראלי חורפי מובהק הייתי אומר, עלים בודדים
שנשארו מן נשירת העצים בסתיו, עצים קרחים, ענפים שאיבדו את לשד
פרותיהם.  
שביל חלקלק מן הגשם של הבוקר מנצנץ לו מקרני השמש הבוקהות מבין
עננה אפורה.
לכמה רגעים ישבנו גב אל גב על הספסל, רק אני והיא. כל העולם
חלף לידנו, הרגשה של יובלות חולפת על פני. הרוח הקרירה שורפת
את עיני, ממצמץ אך לשווא.
היא מנסה לדבר אלי לחדור בדרך כלשהי לתוך חדרי החדרים שבמוחי
אך אף שדר ולו הקטן ביותר מתקבל.

מסתכל למעלה הכל קודר עננה עננה אפורה לבנה, נזכרתי לפתע
בשיעורי הפסיכולוגיה שלעיתים רחוקות הייתי משקיע את מאמצי
להקשיב, נזכרתי דווקא בפרט השולי ביותר, איזה מן פרדוקס, אולי
בעצם הנוף מסביב הוא התת-מודע המדבר אולי הכל בעיני המתבונן
דרך אישוני עולמו.
מציאות בתוך אשליה, הבחורה היושבת לצידי חתולת מין, סקסית כמו
אלת יצר המין המטפטף לתוך עצמותי.
הייתכן מצב שכזה, בחורה המדהימה ביותר שחפצה בי, באישיותי
ובקריטריונים החיצונים שברשותי, ואני שוב אנני רואה בה את הדבר
הקסום שבהתהוות היצרים שנוטפים ומחממים את שלגוני החורף
המאיימים.
היא מדברת אליי, מסתכל אני לתנועות שפתייה האדומות שבולטות
בפניה החיוורות מחמת הקור, רואה, מתבונן אך לא מסוגל להקשיב,
לשמוע.
למה אנני יכול להרגיש את מה שהיא מרגישה, רגשות הדדים, רגשות
שמתפתחים.
אם לחשוב על זה לעומקי עמוקות בין כותלי איברי הפנימים לא היא
הבעיה, אני.
אני הוא זה שלא יכול להתנתק מן העבר, אני הוא זה שנערת הפרחים
אינה יוצאת מראשו, אני הוא זה שאננו מסוגל להשתחרר מרשת הקוצים
וסבכי העלים שנערת הפרחים רקמה מסביבי, אני הוא זה שלא מסוגל
לאהוב אחרת.
כמו עונות השנה החולפות באהבה עם שעוני החול משלימות הן אותי,
האחת בחורף האחת באביב, כל אחת ותכונותיה האופיניות לה.
ואם לחשוב על זה יותר, אלו הם תכונות אנושיות, קרירות האדם
חמימות האישה.

אני שבוי בין כבליה שלה,  בכלוב הנקרא אהבה