"מה שבא מהר הולך מהר".
הרכבת חלפה על פני במהירות ואיתה רוח פרצים חזקה שהניפה את
שערות ראשי איתה. פספסתי אותה, אך מיד הגיחה הבאה.
אותה דרך ישנה מתחנת הרכבת בצמוד למקום עבודתי שהתחנה הסופית
ברחוב בלומנטל בצפון העיר. היום זכיתי לראות פנים חדשות ברכבת,
שתי דמויות.
התיישבתי במקום הרגיל, בחלק הימני של הקרון. הזזתי את הוילון
הכחול הצידה והבטתי מבעד לחלון, הוא היה מאובק ובאותו זמן גם
מכוסה באדים.
קיפלתי את שרוולי וניקיתי במהירות את החלון כדי שאוכל להביט
דרכו בזמן הנסיעה.  
נוף פסטורלי מובהק, טפטופי גשם קלים כמו נוצה, שטפו את האוויר
בחמצן טהור, עצים קרחים.
השלכת הכתה השנה מוקדם מן הצפוי. לפתע שמתי לב שתחנת היעד שלי
כבר חלפה לה כמו אותה רוח פרצים, לאן בעצם מיועדות פני?
ממה אני בורח?
עליתי על רכבת ואיני יודע מה היא התחנה הסופית.
שלפתי מהכיס האחורי שבמכנסי מצית בעלת עיצוב יחודי, קימור של
אישה, קניתי אותה בשוק ממול הבית, ממש מציאה! פתחתי את קופסאת
הסיגריות ולהפתעתי הגדולה היא הייתה ריקה כמעט ריקה כמוני.
הבטתי מסביבי, הצלחתי לאתר רק את שתי הדמויות הבודדות שהבחנתי
בהם בתחילת הנסיעה.
לקחתי יוזמה, "סליחה על הפרעה, אתם מעשנים אולי, יש לכם
סיגריה?" הבחור המפוקפק חיטט כמה רגעים בכיס מעילו ושלף משם
קופסאת סיגריות, תוצרת חוץ. והושיט לי את הסיגריה, הושטתי גם
אני ידי לקחת אותה. אך להפתעתי ידו נסוגה אחורה, "ומה יוצא לי
מזה?"  
היססתי כמה רגעים ועניתי: "למה הכוונה אדוני?", הוא חייך אלי
חצי חיוך והשיב לי: "כן, מה יוצא לי מי זה? לא באמת, חשבת לרגע
שאביא לך ללא כל גמול סיגריה כה יקרה?!", הבטתי בו במבט מאופק,
"לא תודה אדוני" וחזרתי לשבת במקומי.  
הנחתי את ראשי על משענת הכיסא המרופד ושקעתי במחשבות.
מחשבות על מה שהיה ומה שהולך להיות, עדיין לא ברורה לי הסיבה
שבגללה החלטתי לעזוב את הבית ולעבור לגור באופן עצמאי למרות
הקשים הכלכלים שהיו לי.
כל כך פשוט וקל, ביום חמים ונעים קמתי מהמיטה והחלטתי נחרצות
היום אני עוזב את בית הורי, כמה שזה נשמע מפתה ומצלצל טוב
העניינים לא כה פשוטים. מצאתי את עצמי בדירה "צנועה", בוא נקרא
לה כך עדיף מלומר חורבה.  
חדר אחד היה לי, זו הייתה הפרטיות הבלעדית שלי, הדבר החשוב לי
ביותר - הפרטיות!
הימים עברו התמקמתי די בקלות הבאתי את כל החבר`ה לחנוכת הבית
היה שמח. מנקודה זו חיי התהפכו בתהפוכות סיבוביות שסחררו אותי
בכזו עוצמה שהגעתי למצב של חוסר איזון מוחלט בחיים.
פקחתי עינים הן שרפו לי מהרוח הקרה שנשבה מהחלון, הבטתי למעלה
והבחנתי בדמות השנייה הלא מוכרת.
פנים עם תבנית קסומה קימורים עילאיים, ניסיתי לאפיין את דמותה,
אולי בסביבות
18, אולי אפילו 19.
הזכירה לי פייה קטנה קסומה במינה, תמימה, ישרה.
אך לא מיהרתי להסיק מסקנות נחפזות כבר חוויתי פגיעות בעבר
מחוסר יכולת להבחן את
יושרו של האדם.
דבר אחד היה לא מובן לי ודי מעורפל, מדוע בחורה צעירה כמוה
נמצאת בנוכחותו של אותו
גבר מפוקפק. ניחשתי שהוא אינו אביה על פי המגע, הליטופים שהוא
העביר עליה באזור פניה העדינות. עיניה היו עמוקות, כחולות
קריסטל האוקינוס, ובתוך ענייה יכולתי להבחין באפלה מסתורית,
עצב בלתי מוסבר.
הבחנתי גם בקעקוע הצנוע שעל כתפה, ורד קטנה, בלתי רגילה. ורד
בצבעי הנושנות, צבעי החשכה, שחור ולבן.
החלטתי לצעוד כדי לשחרר את הרגלים שנרדמו לי מהנסיעה הארוכה -
הנסיעה לשום מקום.
התקדמתי מספר צעדים שלפתע יד לפתה את כתפי בעדינות. לפני
שהספקתי להסתובב אחורה היא לחשה לאוזני:
"אם תצליח למצוא את המפתח לליבי
אתה זה הוא שתציל אותי"
הבטתי שוב בעני הקריסטל שהפכו בין רגע לעינים ברורות, טפטפה
היא את מחשבותיה לתוך ראשי, היינו כאחד.
בלי מילים מיותרות ירדתי בתחנה הקרובה ביותר, היא כמובן ירדה
איתי, זה היה משהו בלתי מוסבר, הכל נעשה ללא הוצאת מילה אחת
אפילו.
הסתכלתי השמימה, ואז מולי עמדה היא.
הושיטה לי את ידה, אחזתי בה, היא התחילה להפשיט את חולצתה עם
ידי, לא הבנתי מה אני עושה אך לא העזתי לסרב לה.
עיני ראו חשוכות, צלקות כואבות, כאלה שעדין מדממות, אפילו דמעה
אחת לא ראיתי מפניה.
היא התחילה לפתוח את פיה לראשונה קול שקט אך כל מילה מובנת.
אותו הגבר הוא ארוסה שהוריה הכירו לה, הוא כבר מספר חודשים מכה
אותה.
היא החליטה לקחת יוזמה ולברוח, לא האמנתי למשמע אוזני אך היא
דיברה על גורל ועל דברים שקורים בדיוק בזמנים שאמורים לקרות
ועצם היותי ברכבת היא שליחות להצילה.
דברים לא באו לי באופן פשוט בחיים, אך חייה איתה הפכו למשימה
הקשה ביותר בחיי, אך אהבתי אליה היתה בלתי נשלטת, ריפאתי את
פצעיה בתרופה היחידה שידעתי להעניק לה - האהבה!