באמצע המדבר הוא הלך לפני. כולו בוער. להבות אופפות את כל
גופו, נמשחות לאחור מעוצמת הרוח הנושבת בפנינו אך גופו אינו
מתאכל.
"אולי תגלה לי לאן פנינו מועדות?" שאלתי, אך הוא אף לא הפנה את
ראשו, רק המשיך לצעוד ישר ובשתיקה. על הלהבות כבר הפסקתי
לשאול, כבר הבנתי שזה נושא רגיש מבחינתו, אני רק מתרחק מעט כדי
שלא ידבקו בי, מתרחק אך עוקב בדריכות, כי כאן באמצע המדבר כל
אדם שיש לו ידיעה על הדרך , ולו הקטנה ביותר הוא כמו נביא. הרי
בסוף נגיע, ואם לא נגיע אז נמות, ולמות בכל מקרה אמות אם אשאר
במקום, כזה הוא המדבר, אז אם מה שנשאר זה לחכות למוות לפחות
אצעד לקראתו, אני כבר מוכן. אבל חברי לא מראה שום סימני ייאוש,
צועד וצועד, כל כך בטוח בעצמו, כאילו כבר נגלית איזו עיר לפניו
מעבר לכל שטחי השיממון שמסביב. כל כך מאמין בעצמו, כל כך שלם
עם דרכו, עד שפשוט לא היה זה אפשרי שלא ללכת אחריו, כאן, בלב
מדבר, איפה שאין. ולא משנה מה, פשוט אין. גם מחשבות לתאר את
החוסר כבר אוזלות ועל מים וצידה אין על מה לדבר, רק טיפות
נאספות מטל הבוקר ושיחים מלוחים. אז צועדים. ומי יודע, אולי
נגיע.

לילה. עכשיו הוא עוצר. אני כבר מכיר אותו, אחרי רדת החמה פתאום
כבות עיניו (אך רק הן) והוא נשכב לו על ערימת חומר חסר חשיבות
ונרדם עד שיעיר אותו להט המדבר. אני מתקרב מעט, עכשיו דווקא
יכולות להועיל לי כל אותן הלהבות הלוהטות, הרי כמו שאין למדבר
דבר, גם את חום היום אין הוא שומר.

בוקר. פתאום שוב רואים הכול, רואים שום דבר. הוא קם ומתחיל
ללכת, לא מסתכל עלי, לא מתארגן, לא מבזבז טיפות יקרות של מים
על קרומי השינה, אין צורך להכביר בעוד מילים על כמה שהוא דבק.
ואני, הרי אין לי ברירה, עוד לא נפתחו עיני לרווחה וכבר אני
צריך לרדוף אחריו. הוא הולך במלחמה מתמדת עם קרני השמש וגרגירי
החומר הנישאים ברוח, בלי מקל וללא שום צורך לעצור מתחת שיח אשר
צילו עולה במעט על מידותיו. לפעמים אני עוצר ליד איזה צמח אשר
אפשר לגנוב את חסכונותיו ולהפיק מעליו הבשרניים מעט מים. אך
מיד אני נאלץ לשוב בריצה אל הדרך לפני שעקבותיו ייעלמו לגמרי.

ופתאום, אחרי שלרגע איבדתי את עקבותיו כליל הופיע הוא שוב
מולי. אני מתקרב אליו, מיואש כבכל ימי המסע, אך כאשר הגעתי
קרוב אל מקומו נגלה לעיני באופק מחזה שרק מי שהיה לבדו במדבר
יכול להבין את גדולתו, עיר.עיר קטנה מאוד אך עדיין אין להמעיט
מהמעמד. ואז הוא המשיך לצעוד בקצב האחיד שלו. "לעזאזל" צעקתי
אליו בהתלהבות "תראה קצת שימחה, ניצלנו", אך הוא לא התייחס אלי
כלל וכלל, כאילו לא הגיע מסעו למנוחה. רציתי מאוד לרוץ אל העיר
ולהשאיר אותו מאחורי אך עדיין לא יכולתי לבטוח בעצמי שאמצע
לבדי את הדרך אם למשל תעלה הרוח את החומר מול עיני.
כשהתקרבנו אל שער העיר הסקתי על פי הגיוני שמקום זה ממוקם על
גדת נווה מדבר, וכבר דימיתי עצמי רוחץ במימיו. את דלתות העיר,
הסדק בחומתה, פתחתי כששותפי עוד היה רחוק כמה צעדים ממני, הוא
לא האט ולא הביט רק המשיך בקצב האחיד שלו ואני סגרתי את השער
והמשכתי מעט אחריו. כל אנשי העיר עמדו משתאים מול האיש בלהבות,
מתלחשים, מצביעים. הוא בשלו והם אינם מתקרבים. כשניסיתי לנחש
את אשר במחשבות האנשים נמרח חיוך זחוח על פני. הם ודאי הרהרו
בגדולה שנפלה בחיקם, לארח אדם כזה מהמם במראהו האנרגטי בעירם,
חשבתי. ולפתע, ניגשה ילדה קטנה וניסתה להתקרב אל חברי כדי
ללחוץ את ידו לשלום אך נרתעה מהחום הרב שפלט גופו, שוב ניסתה
ושוב נרתעה. עד שלפתע הצליחה סקרנותה לגבור על גופה ולפני
שהספקתי להזהירה נגעה קצה כף ידה בקצה כף ידו ואצבעותיה החלו
גם הן להיתפס בלהבות שהתפשטו אל עבר כל גופה בעוד היא בורחת
בהשתוללות אל עבר ביתה. כדקה לאחר שנכנסה אל ביתה כבר החל העשן
להיתמר מהחלונות. לנוכח המראה לא עצר חברי למסע ואף נשאר במבטו
החתום. אנשי העיר שבינתיים עמדו בתדהמה מעוצמת המחזה החלו
להתגודד מול חברי כאשר גבריה החסונים ביותר היוו את הטבעת
הפנימית שסגרה על שנינו ואילצו אותנו לעמוד. כאשר התקרבו
הגברים פניתי אליהם כמו מנסה לחצות את הקווים "רבותי אנא, אני
כאן במקרה, תנו לי רגע, אני אמלט ואתם תמשיכו בשלכם" אך עיני
הגברים נשארו מרוכזות בחברי אשר מבטו חתום היה כמבטם, אפילו
בגידתי לא שינתה את הבעתו. כשהחלה הטבעת להתהדק הבחנתי ברווח
שנוצר בין שניים מהחסונים שבחבורה, ואז התחמקתי מביניהם ומבין
כל אנשי הכפר שכל עניינם היה חברי, התחמקתי עד לגבעה קטנה בה
הייתי יכול להשקיף על כל המתרחש. יכולתי לראות את הגברים מנסים
את כוחם בהכנעת חברי אשר הלהבות שפרצו מגופו נראו כמו נלחמות
את מלחמתו ללא שביקש זאת מהן , יכולתי לראות את הנשים בורחות
ומבריחות את ילדיהן אל תוך הבתים שהחלו גם הם כולם לעלות
בלהבות ולהפוך לכבשנים המעכלים את כל אשר בתוכם. ויכולתי לראות
את חברי עומד במרכז עד שלא עמדו עוד גברים בדרכו והוא המשיך
בדרכו הישרה לאופק, משאיר את העיר לדעוך לאפר. ואני, אשר לאורך
כל הזמן סעדתי את ליבי בפירות שיח מלוח, החלטתי לנטוש את חברי
ולחפש את מזלי בשרידי העיר. כך הלכתי בחורבות עד שהבחנתי בבאר
מים, אותה באר שדימה הגיוני לנווה מדבר לפני כניסתי בשערי
העיר. ביקשתי למלא את מימייתי הקטנה וכבר התכוונתי לרוקנה
מטיפות הטל שריכזתי לתוכה כל בוקר אך כאשר הגעתי אל שפת הבאר
ראיתי שנסתמה היא בגופות הילדים שהצליחו להידחק בתוכה בניסיון
שווא להציל את חייהם. גם צידה רבה לא מצאתי בין החורבות, לא
הרבה השאירו להבות חברי. וכך בלית ברירה נטשתי את העיר. בעודי
יוצא מהשערים ניסו להיאחז בקרסולי שיירי אדם דועכים, הדפתי
אותם ממני, הרי אין טעם לנסות להציל את נפשם, את נפשי שלי מנסה
אני להציל. חזרתי להשקיף מן הגבעה בה מצאתי מקלט קודם רק כדי
למצוא את צללית חברי דוהה באופק. בלי להתמהמה החלתי לרוץ אל
עבר האופק, משאיר עיר עשנה מאחורי, רק לא להישאר לבדי במדבר.
שעות רצתי כאחוז דיבוק, מתחקה אחרי צעדי חברי. עד שמספר שעות
לאחר עלות הירח הבחנתי בו מתכונן לשנתו ליד ערימת חומר. עצרתי
בקרבתו וקראתי לעברו "אתה ידעת הכול, אל תשקר, ערים שכאלו אינן
זרות לעינך ואתה ממשיך לבוא בשעריהן" אך הוא דבק בהתעלמותו
והניח ראשו על ערימה של חומר סתמי והחל מנמנם.
עם בוקר המשיך הוא בדרכו ואני בעקבותיו. כמו בכל בוקר ניסיתי
להפיק תועלת מכל שיח כמו שהוא הפיק תועלת מכל טיפת טל, ולפי
כמות השיחים המתמעטת הסקתי כי לא ירחק היום וגם מאיתנו יפיקו
את המיטב. עם הזמן ניסיתי קצת להתקרב אל חברי כדי לשאול עוד
שאלות או סתם להטיח האשמות, אך שום תועלת לא יצאה מכך חוץ
מכוויות. ואז פתאום החלטתי לנסות ללכת לפני חברי, רק לרגע, רק
צעד אחד לפניו. התקרבתי אליו בעדינות, ובלי הרבה מהומה הובלתי.
כל אותו הרגע הבטתי לאחור כדי לראות שאיני מאבד את חברי אשר
הלך כצעד מאחורי. למען האמת לא התרכזתי ממש בדרך ולפתע מעדתי
על משטח המדבר. חברי המשיך בדרכו בלי משים לב לניסיון ההשתלטות
שלי על הנתיב. אך התעלמות זו רק דרבנה אותי עוד יותר להוביל.
לאורך כל אותו היום ניסיתי להלך לפניו, לאט גם הבטתי יותר על
הדרך. עם ערב הגיע הוא למקום המנוחה, וכאשר הבחנתי בכך חזרתי
על עקבותיי עד אליו.
בבוקר קמתי לפני חברי, הספקתי לשטוף את פני במעט טיפות טל
וכאשר הוא קם הלכתי אחריו, אם כי לאחר כשעה החלתי להוביל.
לאורך כל היום הלכתי בחזית, גם אם לא הפסקתי להביט לאחור. ברגע
מסוים לאחר שלא הבטתי לאחור מספר דקות שמתי לב פתאום שפער של
ממש נפתח ביני לבין חברי, במעין התנשאות קראתי אליו "חייבים
להמשיך עד האופק", והוא המשיך בשלו. אם כן, חשבתי לעצמי, אולי
הוא לא באמת יודע את הדרך, לכן אולי כדאי שאמשיך לבדי. האופק,
כך חשבתי, אינו משתנה, לכן איך באמת יודע חברי את הדרך. אולי
אם אמשיך על פי חושיי אוכל להגיע אל נווה מדבר, ממימיו אשתה
ומהפירות של השיחים הגדלים מסביבו אשבע. אך עדיין, גם אם אגיע
אל הנווה לא אדע אם הגעתי אל יעדי, ואם לא הגעתי אל יעדי הרי
גם לא ניצלתי. סובבתי ראשי לאחור.
אם הימים, ככל שנמלאתי ביטחון בדרכי, גדל הפער ביני ובין חברי.
לעיתים הייתה דמותו הופכת למעין נקודה באופק שמאחורי. אך עדיין
לא הצלחתי להירדם עד שראיתי אותו מתקרב.

יום אחד רגלי הרחיקו לכת. לקראת צהריים כאשר השמש הישירה
בזוויתה אלי, איבדתי את דמות חברי. לראשונה מאז נפגשנו לא
יכולתי לנחש לאן הוא הולך. שעה שלמה עמדתי על מקומי עד שהחלטתי
להמשיך. כבר סברתי כי לא ירחקו הימים עד שיגיע סופי. אך בכל
זאת המשכתי, גם בלילה לא עצרתי, כמו מוכה שיגעון, לא מרגיש שום
צל של עייפות. שלושה ימים הלכתי. כבר לא ממש הרגשתי את רגלי אך
הן המשיכו ללא פקודה. עיני כבר לא קלטו מראות חדים אלא רק בליל
חסר צורה של אור וצל, ואף רעבוני החל מתגבר ככל שהתמעטו
השיחים. גבי התקמר וידי היטלטלו שמוטות. עד שלבסוף נתקלתי
במכשול ונפלתי על משטח המדבר. בשוכבי, הרהרתי בדבר אחד לפני
שאיבדתי את הכרתי, היכן הוא, והאם הייתי ניצל לו רק הייתי
ממשיך מאחוריו.
איני יודע כמה זמן שכבתי שם, אך מה שהעיר אותי היה גל חום
אדיר, עיני נפקחו ואת אפי מילא ריח שערותיי הנחרכות , מייד
התחלתי לגלגל את עצמי בחומר. כאשר הצלחתי להתגבר על האש הבחנתי
בחברי ופלטתי אנחת שימחה. פתאום התחוור לי שאותו מכשול שהפיל
אותי אל רצפת המדבר הוא רכס ענק שהתפרס לצדדיי, הגעתי אל האופק
כך הרהרתי. "בסוף הגענו לאותו האופק" קראתי לעברו והוא המשיך,
טיפס על החומר אשר היה כמעט מאונך. תוך מספר רגעים התעשתי
ונעמדתי על רגלי, איני מבין בעזרת אילו כוחות, אך דבר אחד היה
ברור לי, הפעם לא אנטוש.
חומר הרכס היה קשה יותר מכל החומר שהרגשתי, כאילו החליט המדבר
להקשות את הטיפוס. טיפסתי במשך שעות תחת חום השמש מחוסר רצון,
מיואש ומפוחד. לקראת הפסגה נטשתי במבטי את חברי לראשונה מאז
פגישתנו המחודשת והבטתי לאחור. המשטח שנתגלה לעיני נראה כאילו
הכיל את כל מסעי, אף כי חד גוניות תבניתו הייתה מושלמת. רק
לרגע הבטתי לאחור ומייד השבתי את מבטי לחברי הבוער. תקווה
יכולתי לשאוב אך ורק מכך שלאורך כל המסע הייתה הפסגה ברורה
ומושגת.
כאשר כבשתי את הפסגה, כבר הבחנתי שחברי המשיך במדרון, ולכן לא
ציפיתי למה שנגלה אל מול עיני. כמו כל אדם הסקתי כי באם היה
בפסגה דבר מה כדי לעורר תקווה באדם שנודד במדבר זמן כה רב היה
עוצר הוא ונדהם, אך אין להסיק זאת על חברי. אני לעומת זאת,
ברגע בו כבשתי את הפסגה לא הצלחתי לכבוש את יצרי ופלטתי זעקת
חופש אדירה, כזו שבזבזה כמעט את כל עתודות הכוח שנשארו לי.
מולי נגלה מדרון משמים בדיוק כמו זה אשר עליו כרגע טיפסתי, אך
בתחתיתו נגלה לעיני ים. כן, כנראה שאכן לא היה כדאי לאבד
תקווה, והינה ניצלתי. האצתי במדרון, חלפתי על פני חברי שהמשיך
בקצבו ולא הפגין שום רגש מתפרץ, חלפתי על פני החומר המדברי
המשופע, ניתקל נשרט ולא מרגיש דבר ולאחר שעה ארוכה של התקדמות
אשר נעה בין ריצה, קפיצה והתגלגלות הגעתי לחוף.
בלי לעצור ובלי להוריד את בגדיי נכנסתי אל המים הצוננים של
הים. המלח מזיעת עורי המיובשת התערבב במלח הים. שעה התרחצתי,
אצות התלפפו על רגלי ודגים קיפצו על הגלים, כל כך מושלם היה
הרגע. ואז גם חברי הגיע מן המדרון "תמו שיטוטינו" קראתי לעברו
אך הוא המשיך בדרכו, באותו הקצב שאפיין את כל המסע. הוא התקרב
אל המים, הבנתי את התרגשותו, גם אם לא הפגין אותה כלל, לכן לא
קראתי לו לפשוט את בגדיו. ואז הגיע אותו הצעד בו נפגשה כף רגלו
עם מי המלח, צליל צורמני של אש מפצפצת ונכבית ליווה את כניסתו
לים. בכל צעד שקע עוד חלק מגופו בים ונכבה לאיתו. לא היה זה
תהליך מיידי, תחילה נראו רגליו כמו מורדות הר געש תת מימי. הוא
המשיך לפסוע, עובר אותי וממשיך להיכבות על פי קצב הליכתו, עשן
סמיך צף על פני המים לאורך ציר התקדמותו עד שלבסוף ירד גם ראשו
מתחת פני המים וקודקוד כיפת ראשו אשר דמה ללהבת גפרור נכבה גם
הוא מתחת לפני הים. וכך נעלם חברי לנגד עיני הנדהמות, ורק שביל
העשן הותיר מורשת לדרכו.שוב מצאתי את עצמי עומד לבדי, הפעם כבר
ברור היה כי חברי לא ימצאני שוב להראות לי את הדרך. נשארתי
בודד, מה גם שהבחנתי שמעבר לים ישנו אופק רחוק, מותיר מאחוריו
משטח גדול מהמדבר אותו עברתי ומוחלט יותר בחד גוניות נופו.

ומאז אני יושב כאן על החוף. הרחק בצידי משתנה הגוון לירוק
וציפורים נראות עטות מהרקיע על כל חיה טעימה שהתפגרה,חיה
שיכולה להשביע את תאבוני, אך איני מעז להתקרב, הרי אולי הגעתי
כבר ואם אתקרב לשם אולי לא אגיע לעולם. אז אני נשאר. ולמען
האמת, הציפורים כבר מתקרבות וסובבות גבוה מעלי.