26.10.05, 19:14

לפעמים, רוב הזמן, אני רוצה לקחת את הדברים שלי וללכת.
לא בגלל מה שקרה, אלא בגלל מה שעלול לקרות.
עלול לקרות בגללי. תמיד בגללי.
ההגיון המעוות שפיתחתי לעצמי יחד עם החומה היציבה שהקפתי עצמי
בה לא מאפשרים לי לגייס את הכוחות הדרושים כדי להכיל את כל מה
שאני מרגישה. זה יותר מדי.
יותר מדי טוב. או רע. לא משנה.
למזלי לא איבדתי את היכולת לבכות.
חוסר האונים שמבעבע בי ברגע שאני מתחילה להרגיש דברים פשוט כבד
עלי.
מועקה רבה על לא דבר.
זה מתחיל במיחושים קלים ומתפרץ קלות לפרקים. לא ברור מהיכן זה
מגיח כל פעם מחדש, תופס אותי לא מוכנה. זה קליני?