הלכתי והוא קרא לי לחזור. הסתובבתי אליו ואמרתי שזה נגמר. "אם
את לא תהיי איתי, את לא תהיי עם אף אחד אחר" הוא אמר, מלווה
בתנועות ידיים פוסקות. תפס בידי ומשך אותי אליו. "תעזוב אותי",
ביקשתי. הוא חיזק את אחיזתו. "תעזוב אותי", צרחתי, והוא הפיל
אותי על הרצפה. נשכב מעליי ונשק בכח. התנגדתי. "מה קרה?" הוא
שאל, חצי צוחק. "כבר הייתי פעם, לא טוב לך עכשיו? תפסיקי, אל
תגידי לי שאת לא רוצה. את יודעת שאת רוצה". אני לא רוצה.
"תעזוב אותי, בבקשה. אני מתחננת". הוא חייך והידק את ידיי בכח
לרצפה. "אל תגידי לי 'תעזוב אותי', כלבה". הוא החל קורע את
בגדי מעליי ואני התנגדתי בכל כוחי. ניסיתי לנשוך אותו, לבעוט,
להשתחרר מאחיזתו ולשרוט אותו. צרחתי ופירפרתי בכל כוחי, אבל
הוא היה חזק ממני. הוא סובב אותי על בטני וניטרל אותי לגמרי.
החל חודר אליי והתנגדותי הכאיבה לי יותר. הוא לא ריחם וחדר בכל
הכח שוב ושוב, הרביץ לי וצחק. הרפתי. לא הייתה לי ברירה אחרת,
והרגשתי איך הנפש אט אט יוצאת מהגוף ומתנתקת מהמציאות. 'אני לא
כאן, זה לא קורה לי' ניסיתי להשאר שפויה.