- ראה, השמיים מתבהרים.

- אכן, נדמה: הרוח נינוחה.
ומה צמאה כעת נפשי למנוחה!
אך פרט לזוך ידייך, זו שלווה זמנית.

- לו רק כשלה להשיגנו בשנית!
עייפו עיניי מראות סופה גואה.
האדמה שזעקה ונתבקעה
בייסורי ההסדקות אליי קראה.
כך זמן סדק גם את פניך הצעירים -

- ובכל זאת, השמיים מתבהרים.

- רואה אני, אך התמונה כה השתנתה.
למול עיניי כעת - דוהה אתה...

- השתקפותך - גם היא נמחקת לאיטה
ובידיי נשברת ואני איתה,
פניי ועברי מתפוררים...

- ראה, השמיים מתבהרים.
קרני השמש מלטפות פסגות הרים...
ספר נא לי על השמיים הקודמים!

- מה הזדקנתי, לא אזכור אותם ימים
בהם בתום וטוהר נצבעו מרומים.
הן בבשרי אחוש טביעת הסערה,

- בגרת. אחיזתך כבר נשברה.

- גם הצללים האחרונים כאן נשברים.
תווי פנייך שהיו לי לזרים
עודם תוהים, עודים שקופים וטהורים.

- ראה, מנגד, השמיים מתבהרים.
כך נעמוד יחדיו, טובלים באור חיוור.
שמי קדם נסערים
בזמן דוהר.