כבר חודשים שאני חושבת על איך רשימת הסידורים שלי רק הולכת
ומתעצמת הולכת וגדלה. מי אין לו איזה שניים שלושה ארבעה
סידורים לעשות בכל שבוע?
אז גם לי יש, רק שאצלי כל פעם שאני מתכוונת לקום וללכת פתאום
הרגליים שלי מסרבות, ניצמדות לקרקע כמו איזה יסודות שיצקו
עליהם בטון.
כל לילה כשאני יושבת ומסכמת לעצמי איך בעצם עבר לי היום ועל
איך שטוב שעבר פחות או יותר בשלום וחושבת שמיד בבוקר, אבל לא
עם אור ראשון, זה מיותר ומוגזם אבל נגיד ב-9.00  ב-10.00 בערך
בזמן שהפקידים והפקידות סיימו לשתות את הקפה, לדבר לפחות כמה
שיחות בטלפון, נרגעו מהפקקים, או מהמריבות, סובלים מלילות
לבנים או מקור מחום... כי זה מה שגורם לי להאמין שלא כדאי
להיות בין המקדימים קום,  כי אז הם ירצו לחפף אותי הכי מהר
שאפשר כי העצבים שלהם רעועים ועוד יש אחרי המון, ואז הם יגידו
לי שיש בעיה במחשב ושאין קשר או לא נידלק או צריך עוד איזה
מיסמך, משהו הם יגידו לי,  יקבעו לי תור חדש, או שלא, יתקעו בי
מבט,
ילחצו על הגלין גלן מספר חדש.
ואם אני אבוא ככה דקה לפני שהדלתות ניסגרות ואין יותר קבלת
קהל,
או אפילו כמה דקות לפני אולי להצליח לסיים עם זה מהר, בלי תור,
בדיוק אז הרי הם עומדים לסגור אוספים מהשולחן את הכל, מעבירים
מסמכים ממקום למקום, מדברים עוד כמה שיחות טלפון לסגור דבר
אחרון, ונישבר להם כבר מהעבודה הקשה מקבלת קהל ומהכל, ועוד יש
להם לעבור את הפקקים הילדים הקניות החוגים הכביסה הבעל
המונדיאל ועוד המון דברים על הראש... בקיצור סידורים.
ואני אעמוד להם ככה על הראש וכשאצליח סוף סוף להשחיל את עצמי
האחרונה בתור, המחשב פתאום יפול.
אז ככה, כל ערב אני רושמת ביומן, איזה יומן.... איזה ערימת
דפים שבהם אני רושמת מה הם הסידורים שיש לי לעשות.
יש דחופים מאוד,
יש דחופים בערך
ויש סובלים דיחוי, והמון.
בסוף חודש אני עושה סדר ויושבת שוב לרשום את הכל, אחר כך אני
מנסה לארגן את המחשבות ואת סדר העדיפויות, קובעת תאריכים,
סידור אחד ליום או שניים, לפעמים בבוקר לפעמים אחר הצהרים
לפעמים גם וגם.
בחיים אני לא אצליח להתפטר מכל הרשימות האלה אני חושבת.
אז כל יום שמגיע ,אני לא הולכת כי הרגליים שלי יצוקות בתוך
בטון לא רוצות יותר ללכת.
למה?
חצי שנה ניהלתי מסע מפרך הלוך ושוב הלוך ושוב יש לי שם איזה
תיק בגודל ארכיון.
כשסוף סוף אמרו לי "יופי, סיימנו עם הבלאגן הסרנו את כל הספקות
יש לנו את כל ההוכחות הנחוצות" מחאתי כפיים בשמחה וצרחתי שם
אצל הפקיד "כל הכבוד לי כל הכבוד" .
מה שנותר עכשיו היה שוב לחכות, אבל מה זה לחכות? אין בעיה
בכלל
חשבתי, העיקר שרדתי את כל התלאות.
כל כך שמחתי, כבר לא היה אכפת לי שום דבר העיקר שאוכל סוף סוף
למחוק סידור אחד מהרשימה וזה הכל. רק למחוק.
לא הייתי במתח ואפילו לא בציפיה מורטת עצבים, האבן כבר נגולה
מעל ליבי ואפילו הייתי דיי רגועה, ידעתי שעכשיו זה רק ענין של
זמן, או שלא או שכן זה כבר לא מי יודע מה שינה.
כשבאה המעטפה, פתחתי אותה ככה, בלי שום לחץ, ממילא לא תיכננתי
שום שאגות של בכי או שמחה, רק הרכבתי את המשקפיים כדי להיות
בטוחה שאני רואה טוב...
"איזה מטומטמים, איזה מטומטמים חזרתי ואמרתי איזה מ ט ו מ ט מ
י ם"
או אולי בעצם המחשב מטומטם?
או הפקיד או הפקידה או המקלידה?
וזה מה שהיה כתוב בתשובה:
1. היתה לך דירה ברחוב הגאונים... גוש... חלקה... לפני איזה 15
שנים והיא נימכרה... והמצאת לנו את כל האישורים הנידרשים.
2. אבל יש לך דירה ברחוב "האונים" נעלמה להם הגימל, נעלמה, ...
הגוש אותו גוש החלקה אותה חלקה שאותה לא ציינת בבקשתך, עליך
להמציא את כל האישורים הנידרשים.
רק אז נוכל לדון בבקשתך.
מאז
אני יושבת עם ערימת הדפים שלי והרשימות שלי ופשוט מעתיקה אותם
כל לילה למחר.......
כי כל פעם שאני מתכוננת,  הרגלים שלי מסרבות ללכת כמו יסודות
שיצקו עליהם בטון.
למה? כי תמיד יש איזה קש ששובר את גב הגמל.


.