שירה מתוחכמת, של סירנה ישנה,
עומדת בשקט, מבטה מלא שלווה.
מקושטת, מאופרת, אחוזת גאווה,
ממשיכה לחכות, כי תכף כבר בא.
כי הזמן לא עצר וחלפו חורפים
ולא עשו עמה חסד כל השנים,
אך קשוחה, איתנה היא, מרצינה הפנים,
כי ספינה עוד תגיע, אם ירצו הגלים.
הכישוף עוד קיים וימשיך לצדה
לא נשמע על אדם, ששרד את קסמה,
שרה ברוגע, שינעים לו צלילה
ואז ודאי הוא יגיע, עד תום השקיעה.
אך מיטתה היא קרה והייתה זו מכבר,
חודש, חודשיים, אף מלח לא עבר,
צורחת, מיללת, שישמעו את קולה
ומבינה היא לפתע, תהיה זו קללה.
שירה מתעייפת, של סירנה זקנה,
יושבת בוכה היא, כי מר גורלה,
המלח לא הגיע, נעוצה בה אשמה,
לו יכלה רק לדעת, כי מזמן הוא טבע. |