שחור כעורב, חדה כתער,
נסיונות כושלים לשבור השער,
פוסעת מהר, בחסות הלילה,
כנראה שנותר, ודאי לא די לה...

חמלת העיניים, רומזות הן בכוח,
כי היה זה מזמן, איך אוכל עוד לשכוח,
שעבדך הדל, עדיין מנסה לרצות,
הרי לא תקחי את האחרונה שבתקוות...

והכעס פורץ, אין גבול לו ומעצור,
כי לאחר הדם, עיני צופות רק שחור,
חרדה מכלה, אם נותר לה דבר,
גם כשנדמה שיהיה עוד מחר...

כך נותרתי אני, יין אדום ועשן סמיך,
מול מראה רעועה ודמיון כה אביך,
מיייחל לדבר מה, קול צלצול או דפיקה,
אולי במקום, אלמד להנות מעליבות השתיקה...