פעם יצא לכם להתעמק בשמיים?
לי יצא, די הרבה אפשר להגיד.
שהייתי קטנה היו מספרים לי על מלאכים.
תמיד ניסיתי לחפש אותם.
וכך יצא לי להתעמק בכיפה הכחולה, לפעמים זרועת כוכבים ולפעמים
בהירה בעלת עננים.
השמיים הם תמיד דבר חלומי.
גם שגשום, גם שיום, וגם שלילה.
הייתי מסתכלת שעות. מרכיבה צורות מהכוכבים או מהעננים.
הייתי מדמיינת שאלה דברים של מלאכים.
הייתי מדמיינת אותם. את המלאכים.
עד שיום אחד אמא שלי מתה.
הייתי בת 10.
רציתי לחפש אותה בשמיים.
בהתחלה חיפשתי אותה רק איפה שאני גרה, אחרי כמה שנים הבנתי
שאולי עלי לחפש אותה במקום אחר. הלכתי לים. היא אהבה את הים.
התארגנתי ויצאתי לטייל לי בים. מאז שהגעתי לים נדדתי לאורכו
והבטתי בשמיים.
ביום. בלילה. בקיץ ובחורף.
לא מצאתי אותה.
יום אחד שכבתי לי על החוף פתאום שמעתי קול בא מהמים. קורא לי.
זה היה קול מוכר, כמו של אמא שלי. נכנסתי אל המים הקרירים עמוק
יותר ויותר ולא שמתי לב שניסחפתי.
עכשיו הייתי לחוצה, אז הסתכלתי לשמיים לחפש עזרה מהמלאכים
שהמצאתי לי בילדותי. הם לא היו שם. פחדתי. פתאום שחתה אלי ילדה
יפה עם שיער בלונדיני ומשכה אותי אל החוף.
היא הצילה אותי. היום אני מבינה שזו כן היתה אמא שלי שקראה לי
לתוך הים. היא רצתה שאני יבין שמלאכים חיים גם על פני האדמה.
לידי.