בן עשרים ואחת
אני מתכלה
בדיוק כמו העט
שכותב את המילים הללו
מקריח מהר יותר
מהמהירות בה גודל שיער חדש
תאי מוח המתים מדיי יום ויומו
עולים במספרם על אלו הנוצרים

אני מתכלה
בדיוק בדיוק
כמו השניות מן הדקה הזאת
כמו הדקות מהשעה הזאת
כמו השעות שנשארו ליום הזה
ובחוץ מחשיך
אני בירידה עכשיו
עברתי את השיא
השמש שוקעת
ואם עד עכשיו לא קרה כלום
כנראה שגם לא יקרה
ארוכה הדרך למטה?

אני מתכלה
בדיוק כמו שחברים נגמרים
כמו שאהבות מתייאשות
כנראה שאפול שנים
אני נופל
צובר מהירות
האדמה מתקרבת
ואני רוצה לגעת בשמים
אבל אתרסק אל תוך האדמה
ואתפורר לחול

אני מתכלה
שעון החול נהיה כבד
בחלקו התחתון
חול נדחק בפתח צר
ואולי רק אשליה
תציל אותי
אז אלוהים קח אותי ברכות
תשלה אותי שלא הכל טעות
תגיד לי שיש חרוזים
תגיד לי שהם לא מגבילים