1.
הוא מתעורר במיטה זרה, שוב. יפה הפעם, די יפה. מתלבש מהר ויוצא
החוצה. אפילו לא משאיר פתק, בשביל מה להשלות את המסכנה?
(עכשיו הוא סתם מחמיא לעצמו... אבל הוא יודע טוב מאוד שאם הוא
לא היה מחמיא לעצמו ככה וכביכול אוהב את עצמו כל כך כולם היו
יודעים אז שהוא אפס מאופס. הוא העדיף למנוע את זה
מהציוויליזציה).
הבוקר קר וגשום, כל כך לא מתאים לסטוץ הפתאומי-לא-פתאומי הזה.
האוטו לא נדלק. הוא מצית שוב, כלום. הוא דופק את הראש על ההגה,
יוצא החוצה, בועט באוטו שלוש פעמים ונכנס חזרה פנימה.
הוא עומד ברמזור חצי דקה, מתעצבן וצופר על הרמזור, קיבינימט.
"קיבינימט!!! תתחלף כבר כוס על האמא שלך!!!" הריח של הבושם של
ההיא עדיין על הבגדים שלו, היא מריחה דיי טוב. לפחות כשמנטרלים
משם את הריח של הזיעה והבל הפה שלו. לא שאכפת לו כמובן, הוא
הרי גבר ולגברים לא אכפת מדברים כאלה.
אחרי ראיון העבודה המסריח שהיה לו הוא חוזר הביתה, לדירה שהוא
משכיר עם ההוא. מדליק את הקומקום ומכין בינתיים כוס עם 2 קפה 0
סוכר, כמו שגברים שותים. המים רותחים והוא מוזג לכוס. מתיישב
על הספה עם רגליים מפוסקות, כמו גבר, ומדליק סיגריה, מרלבורו
אדום, כבדה. כמו שגברים מעשנים. הוא מדליק את הטלוויזיה ומדפדף
בין הערוצים. אין כלום. הוא משאיר על ערוץ ששודר בו איזה משחק
כדורגל. הוא שנא כדורגל. תמיד הוא שנא את זה, אבל גברים, גברים
אמיתיים אוהבים כדורגל. אז גם הוא.
הערב נופל, השמש האדומה מבצבצת בין התריסים המאובקים. החושך
מתפשט לתוך הבית ונהיה קר ועצוב. לא שהוא שם לב לזה, כמובן.
עדיין משדרים את המשחק ההוא שיצא מכל החורים. הוא מכבה את
הטלוויזיה ומדליק מערכת סטריאו, רדיו. הוא לא אהב לשמוע
דיסקים. הוא חשב ששירים הם אסוציאטיביים מידי, ואסור לשמוע
משהו יותר מידי פעמים כדי לא לקשר אותו לכאב, או לחלופין,
לשמחה מסוימת או לבנאדם מסוים. הרדיו תמיד מפתיע, תמיד יש
שירים חדשים והמצאות חדשות. אין קישורים ואין רגש. כמובן שלא
היה לו שמץ של מושג שזו הסיבה, כי הוא גבר, וגברים לא מודעים
לרגשות האמיתיים שלהם. ואם הם כן, אז כמובן שמוטב שיסתירו את
זה. הם הרי, גברים. הוא עייף. הוא הולך לישון.
                                     

2.
בוקר. אולי זו אהבה אמיתית הפעם, הוא היה עדין כל כך והחזיק לה
חזק את היד... אולי הוא יהיה זה שיתאהב בה, והיא בו. איפה הוא
עכשיו? בטח הלך להכין לה קפה. כמעט כל הלילה היא לא יכלה
להירדם, היא רק הסתכלה על העורף שלו כשהוא ישן והרגישה שהיא
באמת הצליחה הפעם. הוא היה יפה כל כך, מוחשי כל כך.
כשהיא גילתה שהוא הלך, בלי להשאיר פתק או מספר (ואפילו בלי
לבקש את שלה), היא נכנסה למקלחת. לנקות את עצמה מכאב מיותר
ולהתכונן לאובססיה חדשה. רגועה בינתיים.
דקות אחרי זה עובר לה בראש איך עכשיו היא מוצאת את המספר שלו,
אילו דברים שהוא אמר יכולים לרמז על איפה הוא גר. הרי אולי יש
סיכוי שהיא תמצא אותו, אולי הוא יבין שיש בה יותר מסתם זיון
חולף, אולי הוא יבין שהם יכולים להיות באמת ביחד!
אחרי שהמחשבה הזו דהתה, ואחרי הסטירה שהיא החטיפה לעצמה, הדבר
הבא שעלה לה בראש היה:

"איך לעזאזל אני שוכחת מזה עכשיו?"

ימים רבים חלפו, והיא עדיין חיה בפנטזיה שאולי הוא ישיג את
המספר שלה ויתקשר, שאולי הוא מרגיש אותו דבר. עברו שבועות, וזה
לא קרה. במשך הזמן הזה שחלף היא כבר הספיקה להמציא לעצמה סיפור
מדויק על הבנאדם ההוא, סיפור שמתפתח לה מיום ליום, ממחשבה
חטופה אחת לאחרת. על העבר שלו, ההווה שלו, האישיות שלו ואפילו
העתיד שלו... שלהם.
היא מנסה להפסיק לחשוב עליו, להסביר לעצמה שגם הפעם, בפעם
האלף, זו לא אהבה אמיתית. מנסה לגרום לעצמה להאמין שהוא לא
אהבת חייה, האחד והיחיד איתו תתחתן ותלד ילדים.
אבל היא מרגישה את זה באמת! הפעם (שלא כמו באלפי הפעמים
האחרות, כמובן), זה אמיתי! היא יודעת את זה. והיא יודעת שגם
הוא יודע את זה. הוא פשוט עדיין לא יודע שהוא יודע.

כמובן שזה רק חלק ממה שהיא חושבת. החצי ההגיוני שבה מודע לכך
שזו שטות גמורה, שזה היה סתם, שעוד יומיים היא תשכח מזה ותמצא
מישהו חדש להתבאס עליו.
                                   

3.
חודשים עברו, היא כבר לא אובססיבית, זה הרי נושא שעבר וחלף,
כראוי (וכמו תמיד). בלילה היא רואה את הסדרה האהובה עליה
בטלוויזיה, קוראת כמה עמודים באיזה ספר על תיאוריות חייזרים,
ממציאה עליו עוד סיפור ונשכבת לישון.