בדיוק יומיים לפני חגיגות העשרים מי היה מאמין.
זה לא  הגירוד שהציק לי כמו שהייתה זו אותה פריחה אדומה
ומכוערת, תופסת לה מקום של כבוד לאורך עמוד השדרה כאילו הייתה
שם תמיד.
נציג הרפואה הביט בעמיתו בהרכנת ראש, כפי שנוהגים בעלי
המשקפיים להתבונן שלא דרך הזגוגיות בכדי להדגיש חומרתו של
עניין, ובהסכמה חד משמעית ביניהם נחרץ גורלי.
תשע שנים בפועל, תשע שנים של שיעבוד לקופסה הקטנה שבין
האוזניים, תשע שנים של שינויי תפיסה קיצוניים, ניפוץ הגדרות
והכתבתן מחדש, תחילתה של מה שנראה אז כמשימה בלטי אפשרית.
אמא מיד החלה לבכות והורתה לי לחכות במסדרון ואבא שמר על
קור-רוח אופייני וניסה את אמא, ללא הועיל, שתצטרף אליו לקור.
עד  שלא יקבל אבחנה מקצועית מוסמכת ע"י מעבדה מקצועית בחוות
דעת שביעית שתקבע בברור שאכן בכך מדובר לא יזיל אבא אף לא דמעה
מיותרת אחת.
אבל אמא ידעה. היא קראה על כך יום קודם לכן באחד מעמודי השער
של אחד מאתרי הרשת אותם היא נוהגת לפקוד בכל לילה עד שאבא נרדם
ובכך נמנעת משיחות סרק על סיכום היום שחלף.
"היום כבר ברור", כך נכתב שחור על גבי כחול: "שאחד הסימפטומים
הברורים לפריצת המחלה הנה אדמומיות בליווי פצעים מוגלתיים
לאורך עמוד השדרה... ".  מידע שכזה יומיים לאחר שביקשתי ממנה
להבחן לי פריחה מציקה במרכז הגב יכול היה לגרור רק תגובה אחת
מתבקשת - היסטריה ובצדק. חצי שעה מאוחר יותר כבר היינו במיון.
שבועיים שלמים הצליחה משפחת זאופלד להסתיר ממני את תוצאות
הבדיקה. אמא טענה שמצב הרוח שלה נובע ממשבר אישי ושזה לא
ענייני, "משבר מחצית החיים" חיזק אותה אבא והלך לבכות מתחת
לזרם המים במקלחת, מקום בו אפילו הוא לא יוכל לראות את הדמעות
ואני? - אני האמנתי.
בחלוף הימים כאשר חשו הורי חזקים מספיק לתמיכה נפשית בבנם
המתמוטט לשמע הידיעה ששנותיו קצובות, נערכה לה, בליל שבת שעת
ערב מוקדמת, ישיבה אינטימית משפחתית.
אבא עם כוסית ג'ק דניאלס גדושה, שניה או שלישית, ואמא על כדור
הרגעה, שני או שלישי מנסים להעביר לילדם מסר מדויק אך אופטימי
על מצבו הרגיש: "הרופאים טוענים שבתוך זמן קצר תמצא תרופה.
יהיה בסדר..."
נמסר לי ע"י אבא: " מיטב המדענים שוקדים על כך בקדחתנות... הם
כבר בודדו את הגן האחראי על התופעה."
כמובן שבתקשורת היו הרבה פחות אופטימיים בנושא אך בבית דאגו
שלא לדבר חדשות או לצפות בטלוויזיה בנוכחותי, ואני? - אני
האמנתי.
היום, בראיה של תשע שנים לאחור אני יכול לומר לכם בוודאות, לא
נמצא כל תרופה מועילה וכנראה שגם לא ממש תמצא בשנים הקרובות.

שמונים ושבע מיליון איש שאינם עוד, שלושים וחמש מליון בדרך
ועוד רבים החיים בסימן  שאלה. מספרים אלה יעזרו לכם וודאי
להבין את עוצמת התופעה וגודלה נכון להיום, במלאות עשר שנים
להתגלותה.

רב"ט א' זאופלד מס' אישי 874--- שחרור זמני לתקופה בלטי
מוגבלת.
כך נכתב בכותרת הנייר הלבן אשר בצבץ לו מבעד למעטפה הצבאית
החומה שהונחה לה בשוגג על שידת המיטה של הורי בצידה של אמא,
מעטפה חומה ומרמזת אותה לא ממש הייתי אמור לראות. אנו מודים לך
על השירות המסור עד כה, בהצלחה בחייך האזרחיים - כך נחתם.
חייבת להיות כאן טעות, כך חשבתי. לא היה כל פרוט של סיבה,
באותו מסמך, לאותו שחרור טרם עת וגם לא יכולתי לחשוב על אחת,
כך שטעות בשם החייל נראתה לי יותר מסבירה במערת המבולגנת של
צה"ל, הרבה יותר סבירה מהסיבה לה יתכוון המשורר, איך לומר. זה
לא ששחרור מוקדם לא התאים לי באותה העת, אחרי הכל הסיפוק
שקבלתי מתפקידי כשליש קל"ב לא ממש התאים לצפיותיי האישיות
מעתידי הקרוב, אך לא הייתי מעלה על דעתי שום ניסיון להשתמש
באותה טעות שלישית כמקפצת השתמטות משרות מלא כשאר חברי
התורמים.                    
   
בצה"ל "משום מה" קיבלו בהבנה מלאה את הועבדה שאזדקק לחופשה ללא
הגבלת זמן עד לקב