[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלה כץ
/
קללת הבחירה

בחילה חזקה אוחזת בי. שערותיי סומרות. גוש קשה יושב בגרון ולא
מרפה, ואני עדין לא מבינה מה עלי לעשות עכשיו. הצעד הבא נראה
אבוד במרחב האינסופי של חיי. מתי אדע מהו הצעד הנכון הזה? אולי
כשיהיה מאוחר מדי?

ועכשיו אני עומדת בין שני קירות זכוכית. מאחורי האחד, עושר
מפלסטיק. מאחורי האחר, תהום עמוקה, כואבת, אך אמיתית. ואולי
בכלל יש מים שם למטה, מי יודע? רק אם אקפוץ אדע.
אני אצטרך לשבור את אחד מהקירות הללו. אין לי ספק בכך.
אבל אני אחליט. אני אדע יום אחד. אחרי התיכון. אחרי הצבא. אחרי
התואר.
בגיל 18. בגיל 21. בגיל 25. בגיל 30.
אף פעם לא מאוחר מדי.

אף פעם לא מאוחר מדי?

והקירות מתחילים לסגור עלי. משני הצדדים הם מתקרבים אלי ואני,
בחלל העמום שהוא חיי, לא פה ולא שם, מנסה להדוף אותם בכל הכוח,
לדחות את הגזירה שעלי להטיל, ואני לא מצליחה.
תחושה של לחץ. והבחילה מתחזקת.
הלב פועם חזק מתמיד, והדמעות מאיימות להתפרץ, אבל מה הטעם?
בכי לא יעזור כאן. צריך להחליט. וללכת עד הסוף. ולשבור את
הקיר. ולפרוץ החוצה.

אבל זה כואב לי.

ואני צועקת, צועקת בכל הכוח, אבל רוחות הרפאים ששומעות אותי
ומנסות לאחוז בידי נמוגות, ולאט לאט אני נשארת לבד. לבד לגמרי,
בין שני קירות הזכוכית שסוגרים עלי, שממשיכים להתקרב.
אם יהיה לי אומץ, אבחר בקיר עם התהום. אני אקפוץ. וגם אם אתרסק
על הסלעים אני אדע שניסיתי.
אבל למה להסתכן ולקפוץ, כשיש לי עושר שמחכה בצד השני? עתיד
ורוד. ורוד מסטיק. עתיד מפלסטיק.
לא כולם זוכים לבחירה הזאת. לרובם אין את הזכות לבחור. כך
לפחות סיפרו לי פעם.
אני עדיין תוהה אם זו ברכה או קללה. קללת הבחירה.

לפתע ידיים מגיחות מהקירות. הן אוחזות בי ומושכות אותי לצדדים,
עוד רגע הן יקרעו אותי לשניים.
אני צועקת אבל אפילו לא נשארות רוחות רפאים שיגוננו עלי. זה רק
אני והחומות.
ואני רואה את חבריי מעבר לקיר האחד. הם קוראים לי לבוא. אני
שומעת צלילים נעימים וקולות צחוק עמומים שמהדהדים בראשי. מריחה
אלכוהול. אולי יותר מדי. אולי לא. שומעת מחיאות כפיים. שומעת
קריאות בוז.
ואני רואה את הוריי מעבר לקיר האחר. אני שומעת אותם בוכים,
מתחננים שאני אבוא. או שהם כועסים עלי? על שאני מתלבטת? אני
רואה שם גם את ילדיי שלא נולדו, משחקים בגינה רחבת ידיים שהיא
ביתי, ואז נכנסים לבית הגדול, ויושבים לשולחן שערוך לארבעה.
אולי ליותר. אני רואה סדר מושלם. מושלם מדי.

הקירות סוגרים עלי ואני מרגישה שאני עומדת לאבד את הכרתי. כמעט
ולא נשאר אויר.
וההחלטה קשה. אולי גם לא אפשרית.
מעניין כמה אנשים כבר נמחצו תחת הקירות האלה. נמעכו תחת קללת
הבחירה.
אבל לי זה לא יקרה. אני אחליט. אני אדע יום אחד.
אחרי התיכון. אחרי הצבא. אחרי התואר.
בגיל 18. בגיל 21. בגיל 25. בגיל 30.
אף פעם לא מאוחר מדי.

אף פעם לא מאוחר מדי?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פעם היו לי
עקרונות

היום אני כותב
סלוגנים.




סיזיפוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/07 5:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלה כץ

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה