את אורזת מזוודה גדולה, מכניסה אליה את כל הבגדים, ואת זוכרת
שקר שם, וזוכרת כמה כואב. אבל את חיבת, הפסיכולוג אמר שאת
'חייבת לחזור ולסגור מעגל', ולמרות שאין לך מושג איך לחזור
לאותה סמטה בשיקגו יעזור, ואת בכלל לא מבינה למה חשוב שתסגרי
מעגל, נסעת.
בשדה התעופה את עומדת ומחכה שהשוטרת תבדוק את הפספורט שלך,
ובינתיים נזכרת כמה שנאת לעמוד במעגל ביה"ס היסודי וכמה התקשית
במעגלים בגיאומטריה. את יושבת ליד החלון במטוס למרות שביקשת
מסוכנת הנסיעות לשבת במעבר ואת לא מבינה מה את עושה שם. הטיסה
התעכבה ופספסת את הקונקשיין - אבל מילא, יש טיסות מניו יורק
לשיקגו כל שעתיים. כשתחזרי לארץ, אם תחזרי בכלל, תלכי להסגיר
את הבן-זונה, ולא כי את רוצה, אלא רק כי הפסיכולוג אמר. נהג
המונית המעצבן שואל מאיפה את, ואת מתלבטת לרגע מה לומר. בסוף
את אומרת ישראל, בחשש מה שתעופי מהרכב, אבל הוא מספר, בהתלהבות
מוגזמת לכל הדעות, כמה נהנה כשביקר שם את אחותו, שמסתבר גרה
שלושה בניינים ממך. הוא גם שואל למה את בשיקגו, ואת מגמגת
'פמילי'. גם הבחור הצרפתי בריספשן של ההילטון התעניין, וגמגת
את אותה תשובה. את בת עשרים ושתיים, למרות שלפעמים את חושבת
שנרצחת בגיל 16, אז באותה סמטה. יש אנשים שאומרים שאת יפה, אבל
לכי תסנני שקרים בעולם הזה.

PTSD, ככה הפסיכיאטר הבן-זונה קרא לזה, לכל החרדות, הזכרונות,
הצמרמורות, התקפים, הצרחות, הבכי. תסמונת פוסט טראומה.

השעון שתלוי מעל האמבטיה מראה חצות, מה שאומר שכנראה נרדמת. את
יוצאת, מתעטפת בחלוק, חולצת את הפקק ומסתכלת על המערבולת שיצרת
בשתי ידייך. מחר בבוקר תלכי לשדרת מישיגן, אולי אפילו תעלי
למגדל הסירס ואחר הצהריים תלכי לשם. ישנת רע, אבל בהתחשב
בנסיבות, זה נס שהצלחת לישון אפילו דקה. הסיוטים הישנים חזרו
ותקפו אותך, והתעוררת כמה פעמים עם תחושה חשופה מוזרה.
את מחליטה לוותר על הסירס, אבל קנית שני זוגות מגפיים וסוודר
ואפילו כמה עגילים לכמה חברות.  אין לך שום בעיה להגיע לסמטה,
את זוכרת בדיוק - שלושה בלוקים מפיצה האט, בדיוק מאחורי הפאב.
הצמרמורות הקטנות שמלוות אותך מאז שעזבת את הארץ מתעצמות ואת
לא מבינה איך את מצליחה ללכת. יש ריח חריף של אלכוהול באוויר,
אבל עכשיו ארבע אחה"צ, והסיכויים שיקרה מה שקרה אז אפסיים. את
פורצת בבכי וקורסת בכניסה לסמטה, מחכה שתרגעי. לא שאת אי פעם
תרגעי. את רואה את הכל, חווה את הכל. את חיה שנית את מה שקרה.
אחרי שהשעון הקטן שקיבלת לגיוס מודיע שעברה שעה, את מגייסת את
עצמך לעמידה, ובורחת חזרה למלון. את נשכבת על המיטה ונרדמת
מיד, סחוטה לחלוטין מכל טיפת נפש שאולי נותרה בך. את מנסה
להחליט מה את רוצה יותר, מוות או סיגריה, בסוף את יוצאת למרפסת
ומעשנת פרלמנט, סיגריה נדלקת מסיגריה, עמדת אולי ארבעים דקות
ועישנת. הניקוטין מתפזר בריאות, העשן מתפזר באוויר והשקט מתפזר
במוח, כשאת מנסה להחליט למה לעזעזאל את עומדת 17 קומות מעל
שיקגו ובוכה כשאת יכולה פשוט לקפוץ.

את יודעת שמחר בלילה תצטרכי לחזור לשם, בחושך, ולשחזר את הכל.
את גם יודעת שלא תוכלי להתמודד עם זה. טיפות עבות מטפטפות
עלייך, אבל את לא נכנסת לחדר עד הברק השלישי. את חושבת כמה
שיקגו יפה בגשם ובטוחה שהיא יותר יפה בשלג. שדודה על המיטה, את
מוציאה מחברת שחורה ועט פרקר שקיבלת בשחרור ותוהה אם לא כדאי
שתפסיקי לכתוב לעצמך, בגוף שני.