זרם המים הקפואים מכאיב בגבי ועורי נחרש חריצים חריצים. אני
מסובבת את הברזים, מחכה כמה שניות, והמים הרותחים מאדימים את
גבי בניגוד מושלם לקיפאון. שערה שנשרה נדבקת לכתפי, השמפו נשטף
על בטני, רגליי, אל הרצפה. אני מתעטפת במגבת, נותנת לה לספוג
הכל. מסתכלת במראה, אל האישה שניצבת מולי, אל עיניה הכואבות,
שפתיה המעוותות לכדי כמעט חיוך, אפה הסולד. מסתכלת, נבהלת מעט,
מנסה להחליט אם הכיעור פנימי או חיצוני. אני לובשת שמלה שחורה
קצרת שרוולים, לעזעזאל כמה שהחזייה הזאת לא נוחה. רגליי היחפות
מרגישות היטב את הרצפה הקרה, לפעמים אני מודה על כך שיש לי
פלטפוס ואין לי קשת, ככה אני מרגישה טוב יותר את הרצפה.
הידיעה שיש על מה לעמוד ומאיפה לצמוח, עוזרת קצת להתמודד. אני
יוצאת אל הרחוב, אלוהים, כמה רעש. האורות החולפים במהרה
מותירים את עיניי מעט כואבות, והסיגריה שעכשיו נגמרה משאירה
טעם מר, אולי כדי להזכיר כמה היא מזיקה. אחרי סקירה מהירה של
כפות הרגליים על המדרכה, הבנתי שאני היחפה היחידה. אני היחידה
שצריכה יציבות? לא מבינה את זה, אז אני עוזבת את הנושא.
הדם שלי בצבע בורדו, הוא יפה נורא. אני אוהבת להסתכל עליו, אז
אני חותכת כל יום קצת עור מעל הברך. ככה הוא זורם על הרגל,
במשך כמה דקות. הוא גם מרפא - מפסיק בכי, מרגיע צרחות, משקיט
את הנפש. לפעמים אני חותכת את עצמי באמבטיה, ואז יש ערפל אדום
במים. הצבע פחות יפה, אבל צורות הערפל נהדרות. כשנמאס לי אני
יוצאת מהאמבטיה, מחכה שהשריטה תיקרש, ושוטפת את הרגל במים
קרים.
לגיטרה שלי קוראים ג'סי, תמיד חשבתי שמוזר לקרוא לחפצים בשמות,
אף פעם לא נתתי שם לדובי שלי, אבל פתאום הסתכלתי על הגיבסון
האדומה שלי והשם ג'סיקה עלה לי לראש. הצבע של ג'סי מזכיר לי את
הדם מעל הברך, ויש לה את אותן סגולות הרגעה. ג'סי ואני קרובות
נורא, היא תמיד עוזרת לי כשאני נתקעת באמצע שיר. לפעמים היא
מזייפת ואני מתעצבנת, אבל בד"כ מסתבר שזו אשמת האצבעות שלי.
אני שונאת את האצבעות שלי, הן שמנות וקצרות, ויש עליהן נמשים
(כמו על שאר העור שלי). מאיר אומר שהקשר שלי לגיטרה הוא חולני,
אז כדי להוכיח לו שהוא טועה קניתי גם פנדר שחורה, אני קוראת לה
רוקסי. רוקסי מזייפת הרבה פחות, אבל היא לא מעלה אצלי תכנים
כמו ג'סי. היא לא מעלה אצלי תכנים, נקודה.
בדיוק שלוש שנים אחרי התאונה, הלכתי לקבר של מרב. מאיר הציע
לבוא איתי, אבל אמרתי לו שעם המפלצת הזאת אני צריכה להתמודד
לבד. איזה חודש אחרי לא הצלחתי לגעת בג'סיקה בלי לבכות, אז
פשוט הפסקתי לגעת. ביום של האזכרה לקחתי את האולר והוספתי שני
חתכים לחתך שמעל הברך. לא הלכתי לאזכרה, הלכתי שבועיים לפני
לקבר - מספיק. מרב הייתה שיכורה כשהיא נתקעה בטויוטה לפניה, גם
אני הייתי שיכורה וגם אפרת. שכבנו מיטה ליד מיטה בבית החולים,
אני יצאתי מזה, היא לא. אפרת נשארה משותקת. מאיר ישב איתי ביום
של האזכרה, עישנו קופסה שלמה בארבע שעות שהוא ישב וחיבק אותי.
מאיר אוהב אותי, אני חושבת, אבל אני לא אוהבת אותו, אני הרי לא
יכולה לאהוב אף אחד. הפסיכולוג שלי אומר שזה בגלל שאהבתי יותר
מדי כשהייתי קטנה, ונפגעתי נורא. אבל זה שטויות. אני פשוט לא
חושבת שאנשים הם זן ששווה את האהבה שלי. |
