איך נעשה שהכבשה תהיה שלמה והזאב יהיה שבע?

והצל הוא צל של ילדה,
זו הדמות שמשתקפת במראה.
משתקפת, משתקפת -
ואינה משתנה.

כל שנאתי אלייך טבועה מהסיבה הפשוטה -
שהינך בן אנוש.
את האנושות שנאתי, כשם שכל כך אהבתי.

צרה צרורה
צרה יקרה
עד מתי תהיי שלי?
מתי תלכי?
מתי תעזבי?
צרה נחמדת,
את תמיד נזעמת,
מתי תחפשי ילדה אחרת?



(ומתי היתושים יפסיקו לחפור לי בדם)

אני לא רוצה חיי מסתור,
אף לא לדקה צפופה אחת.
אני לא רוצה לשכוח עולם, רק כי אנושות "טבעית" אחזה בנו.
אני לא רוצה לשקוע בקור מקפיא עצמות,
לתפור פיות, לכתוב ביקורות על ביקורות,
להזניח דיעות ומשאלות.
...היא את כל פחדייה ריכזה בפרפר עלוב אחד,
אמרו לה: ברגע שתפסיקי לפחד מפרפרים -
כל הבעיות שלך לפתע יתגלו.

ומנסה להלחם נגד השמש,
אל שמיים ואופק שחור,
אין תמימות בי,
אין בי תום.
והיום שבו אוכל סוף סוף לראות,
את מה שעיני אינן רואות
יותר לא נסבול
שמש בצבע שכול - תטבע
כך אגזום את ציפורני
ואשרוט את ידיי
אכאיב לנפשי עד בלי די -
עד שאשוב לעיני הטוהר שלך.
כי רק כך רציתי, ורק כך אני רוצה
ציפור על חוט חשמל.

דגלים מעוותים, לא מוכרים
מתנוססים להם במין גאווה מזויפת
בשמיים עוד יותר לא מוכרים
מתוך חלום חולני
נכס לא משמעותי
בהבדל הקטן שבין הדגל לבין הרוח
נשמע לו צפצוף המוות המיליטנטי.

נסחפה התחושה, הזמן שוב את שלטונו מראה באור שמש.
חלומות נדמו
ואיתם ההכרה
הדבר היחיד שמאפשרים לי להכיר -
היא הגדר הגדולה שסובבת אותי.

אני עוסקת במתקנים מסוכנים, חולניים
ובתים מוזרים בשיפוצים, ופיג'מות ותחתונים עם דם של מחזור,
ובלנשק בחורה גברית שאני הגבר שלה,
ובהקנטות חדות, בבנות משוגעות, בצחוק זדוני וב"דווקא".

איך תשמע אותי
איך תשמע את קולי
הנח לו על מיי מנוחות בים של סופה אימתנית.
איך תציל את הצל
את ההד מבפנים
את אלו שלא נותרו להם סיבות.

איך תשמע את נשימתו הכבדה של היקום...

מבעיתה התקווה, הייחול הרועם הזה
הדחף האימתני והציפייה הבלתי חולפת,

גם שירתה של הציפור יותר לא מתרגשת.

זוהמת המין הגברי
זוהמת המין הנשי
וזוהמת הזבובים והשרצים!

אני שומעת את נשימותייך הכבדות, מייחלות לתיקתוק.
והאור העמום הזה? עטוף ביתושי הלילה התרים אחר ריח דמך המתוק.
דרך עיניים מטושטשות, אני רואה את קפריסין -
קייצית, פזורת שיער
מחייכת, כמו שהרבה זמן לא הרגשתי שמחייכים.
הקנאה נותנת לי אישור להתחיל להרגיש אותה.
שימו עצמיכם במקום אותם החלולים,
אשר את דמם לא שתה אף לא יתוש אחד לילי.
עין אחת מציצה בין כיפת השמים,
יד אחרת גוזרת תלתלים
זהובים,
זהובים
התקיימתי אלפי שנים
בתוך הריק המטורף הזה
היכן שגלי הקול אינם חודרים,
נמנעים מלהרגיש פעימות לב דמויות של בובה.

הנמלה נגררת לה על קצהו של קרש עץ
לפתע מתרוצצת מסביב עצמה -

אך היא אינה יודעת שכאן אנו מהלכים כמתים,
שכאן אין שמיים, יש דרגות נוצצות
שכאן אין "אני", יש חוקים
מימינה שומרים, משמאלה צוערים

היא כל כך חופשייה
עד חוסר ידיעה והיגיון.

תשוקתי אינה באה על סיפוקה,
רק הולכת ומתחזקת
עם כל צעד שאני עושה,
עם כל נשימה חנוקה שאני נושמת.
האורות העמומים, נחבאים אל הכלים
ואני מושכת אותם כמו אלפי עפיפונים אדומים.
נושכת את השדים של עצמי, מועדת בתוך תוכו
של התיקתוק.

גם הצעקה שבתוכי בסופו של דבר תדעך,
והעורבים יפלו מנוח
הזמן יציב לו יעד חדש
שאחריו אלך בעיניים של עיוורת.