חלק א': בית הכלא והמילכוד
מי מכיר אאוטסיידר בגיל +50? ואם יש אחד כזה אזי הוא מן הסתם
כבר שבור, מיובש, מדוכא, דקה לפני התפרקות.
בגיל הבחרות והבגרות המוקדמות ישנם אאוטסיידרים רבים. אך
בהגיעם לגיל 50 או שאינם עוד אאוטסיידרים או שהם בכלל כבר
אינם. ואם הם עדיין קיימים, אז הם, כאמור, בדרך להתפרקות
נפשית, גופנית, או שניהם גם יחד.
(חיבור שלם על נושא האאוטסיידר מצוי בסיפרי: "אאוטסיידרים
ומורדים", הנה קישור למספר פרטים על הספר:
http://tinyurl.com/nrvck ).
כן, קשה או מר גורלו וסופו של האאוטסיידר. משול לפרחי השלג
הענוגים והמרהיבים; שצצים ליום אחד בתוך מרחב האדמה הקפואה,
צדים את העין ביופיים, אך מחמת עדינותם והפגיעות הרבה שלהם,
סופגים מכת קור מקפיאה, שצמחים גסים יותר עומדים בהם ללא קושי,
אך לא הם; יופיים ועדינותם לא עומדים בפגעים שבאים אליהם מן
הסביבה הקשה. מה שגורם להם להבליח ולהעלם.
וכפי שאין למצוא פרח שלג בן יומיים, כך אין למצוא אאוטסיידר
בריא ושלם נפשית וגופנית, בגיל שמעל לחמישים. הקשיים החברתיים
מאכלים אותו כמו רטיבות את הברזל. שהרי אם דגים חיים בים,
עופות בשמים, תולעים באדמה - הרי שבני אדם חיים באקולוגיה של
החברה. זו האקולוגיה אותה הם נושמים וממנה ניזונים. והיא
שקובעת גורלם.
(הרחבה של נושא ההשפעה האדירה של החברה על היחיד במאמר על אמיל
דורקהיים:
http://www.e-mago.co.il/e-magazine/durkhiem.html )
והאאוטסיידר הוא פרח שלג שכזה. השונות שלו היא לצנינים בעיני
שוכני חברת העדר, והם מנסים לערער אותו. (אולי מתוך נסיון
להניע אותו לוותר על שונותו למען הצטרפות לדרך של כולם. וספק
מתוך נסיון לשבור אותו לגמרי). וכך בתוקף התדר השונה שהוא
משדר, הוא סופג יותר קשיים ומפלות מאשר האינסיידר המצוי. ועל
כך בסידרת מאמרים שנקראת: "גורלם של עדיני הנפש":
לחלק א4:
http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-347.htm
לחלק ב4:
http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=819
לחלק ג4:
http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=820
ולא רק שהחברה משדרת אליו מסרים סמויים שנועדו לגרום לפקפק
בעצמו ולהכנס למשבר - היא גם לא לא מעניקה לו תמיכה ומשען -
עם היכנסו למשבר הבא. וכך, הוא נופל למשברים לעיתים קרובות,
(בגלל שדרי ביקורת מן הסביבה) וגם לא מצליח לצאת מהם בגלל חוסר
תמיכה חברתית. בני אדם אחרים מקבלים תמיכה חברתית בשעת קושי,
לו יש רק את עצמו.
למה הדבר דומה?
לסלסלה תלויה הצריכה להכיל כובדן של אבנים המוטלות לתוכה, אם
היא מחוברת וקשורה לחבלים חיצוניים, שקשורים לבית או לעץ,
הסלסילה תוכל להכיל אבנים רבות, מבלי שתיפול ותתרסק. אך אם היא
תלויה רק מחוט אחד, ללא קשרים חיצוניים נוספים, היא לא תעמוד
בזה; מעבר למשקל מסוים, הצירוף של כובד האבנים וחוסר מקורות
תמיכה חיצוניים, יגרום לה לקרוס ולהתרסק.
כך ההאוטסיידר, היות ואין לא מקורות תמיכה חיצוניים - כל שיש
לו בעת משבר זו התמיכה שלו בעצמו, מבפנים.
וכך אנו מוצאים מעגל סגור של הרס עצמי, שמזין את עצמו, הוא
סופג משברים בגלל התדר הנפשי שהוא נושא עימו, ואז הוא נכנס
למשבר, וצריך להחלץ ממנו בכוח האמונה שלו בעצמו, (כי אין לא
מקורות תמיכה חיצוניים), אך כאן חוזרים לנקודת ההתחלה; איך
יאמין בעצמו, כשכל העולם בערך טוען שמשהו בו לא בסדר? שהרי כל
הזמן הוא מקבל איתותים השליליים של: "אתה לא בסדר", אותות אלו
מערערים את האמון שלו בעצמו. ואז הוא פונה כנגד עצמו ומטיל ספק
בעצמו.
כך שלא רק שהוא לא מחזיק מעצמו ומחזק עצמו, (לאור השדרים
השליליים מהחברה) הוא גם מחליש עצמו, על ידי פניה כנגד עצמו.
וזאת הוא עושה מכיון שהוא מקבל את ה'אתה לא בסדר', מצד החברה,
כפשוטו.
אכן, קשים חייו של האאוטסיידר. וחייו של האאוטסיידר הבוגר כבר
אינם קשים, הם בלתי אפשריים.
אז מה הפתרון? מהי הדרך?
ובכן, כמו בכל מילכוד, קירות רחבים, גבוהים ועבים, מקיפים מכל
עבר ודרך המילוט קטנה, צרה ומוסתרת.
אמנם האאוטסיידר חי במילכוד, אבל כולם חיים בבית כלא. וזהו בית
כלא תודעתי. כולם כלואים בבית סוהר תודעתי; התודעה של כולם
(רובם), צרה, מקובעת, שטוחה, רדודה ומצומצמת.
אם הקיום והחיים הם פנורמה, אזי אנו חיים אותם דרך חרך תודעתי
צר ומצומצם. ואם להשתמש באנלוגיה אחרת, אזי אם קליטה מירבית של
החיים היא צילום וידאו בזוית מסתובבת ב360 מעלות, הרי שהקליטה
התודעתית הקיימת משולה לצילום סטילס, אחת לכמה דקות.
אנו קולטים ומתייחסים רק למה שנופל במרווח שבין המוסכמות
החברתיות מחד, לעריצות האגו, מאידך.
המוסכמות החברתיות מצמצמות את המרחב החיצוני ואילו עריצות האגו
מצמצמת את המרחב הפנימי.
המרחב החיצוני קשור לקליטת והבנת המציאות. ואילו המרחב הפנימי
קשור לשלווה ושקט נפשי. כלומר, ההאאוטסיידר ממולכד בתוך בית
כלא תודעתי - מבחוץ, ובבית כלא נפשי - מבפנים.
שוכני בית הכלא התודעתי הרגילים, הרוב השקט - חיים בבית כלא
משוכלל, עם מערכת בידור והזנה משופרים. בעוד שההאוטסיידר מקבל
את התנאים הירודים; דחוק לפינה, סופג עלבונות וקשיים.
והוא נע בין שניהם: בין המילכוד האישי שלו בתוקף היותו
אאוטסיידר ובין הסלידה שהוא חש מצרות האופקים התודעתית של
הרוב. האחרים, לא סובלים ממילכוד, אלא מתמיכה חברתית, ולגבי
בית הכלא התודעתי, אין להם מושג. כך שהוא סובל פעמיים יותר מבן
חברה מצוי, האחד בגין הכלא התודעתי, והשני בגלל המילכוד
האאוטסיידרי.
כי גם אם יצא מכלא אחד, עדיין מחכה לו השני. אם יזכה להיקלט
ולהתקבל על ידי החברה, עדיין ימצא עצמו כלוא בבינוניות,
שטחיות, נהנתנות, צרות אופקים וכו'. ואם יצא מבית הכלא
התודעתי, עדיין ישאר אאוטסיידר ויסבול סטיגמות וקשיים.
אז נכון שלעולם לא יצליח למחוק את תווית האאוטסיידר, (אלא אם
כן יתרום תרומה משמעותית לחברה בתוקף יצירה שתקבל תוקף של
קונצנזוס), אך לו ישנה אפשרות שאין לאף שוכן בית כלא תודעתי
אחר; רק לו ישנה האפשרות המצומצמת לברוח מבית הכלא.
ומדוע כך? ובכן, דווקא בתוך מה שחי בו וגורם לחברה לנדות אותו,
טמון זרע למהפך תודעתי. דווקא זה שהוא לרועץ לו, הוא דווקא זה
שיכול להציל אותו.
רק הוא יכול, רק מי שישי לו קוד גנטי נפשי פנימי - יכול. והקוד
מצוי אצל האאוטסיידר המופלה לרעה, המנודה.
אך האמת היא שההימלטות מן הכלא פחות מטרידה את אלה שאין להם את
זרע החופש התודעתי, היא מטרידה בעיקר את ההאוטסיידר, הוא נחנק
שם. אך, כאמור, לא יש גם את הכרטיס לחופש. יש לו את מפתחות
החופש.
חלק ב': הטרנספורמציה התודעתית
מדובר אם כן על כך, שכולנו שוכנים בבית כלא תודעתי
http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-821.htm
בית כלא מרווח ומבודר אמנם, אבל בית כלא. ודווקא השוכנים
שחייהם קשים ולא סלולים, הם אלה שיכולים להימלט ממנו. הם,
האאוטסיידרים. בתוקף הייחוד הנפשי שלהם הם נושאים את זרע
החופש.
אך הסיכוי כי זרע ייחודי זה יקבל מכת חיים ויצמח ויגיע לפריחה
תודעתית, זעום ביותר.
למעשה, הרוב הכמעט מוחלט של האאוטסיידרים, נסדק, נשבר ומתרסק -
תחת עול המשברים של החיים החברתיים. רק אחוז קטן מביניהם ימצא
את פתח המילוט מן הכלא התודעתי הקולקטיבי (משל המערה המפורסם
של אפלטון:
http://tinyurl.com/s939b ).
וכאן נשאלת השאלה: מה עושה את ההבדל בין אלה שמצליחים למצוא את
פתח המילוט לבין האאוטסיידרים שנותרים להינמק בכלא הכפול (זה
של התודעה וזה של האאוטסיידריות שלהם בתוכה)?
ראשית צריך להבין כי הסיבה העיקרית להתרסקות הנפשית של
האאוטסיידר, נעוצה במצב הרגשות שלו; הוא לא מסוגל לשאת את
עוצמת המכות שהחיים מנחיתים עליו, כי קרקע רגשותיו דקה ופריכה,
קרקע רגשותיו לא מסוגלת לשאת את כובדן את המכות ותחת כל מכה
הקרקע נפערת והוא נופל ונבלע לביצה רגשית טובענית של רחמים
עצמיים (חרדה) וצער קיומי (דכאון).
הדבר היחיד שיכול להציל אותו זה חום אנושי ואהבת אמת.
אם ימצא מישהו ולו גם מישהו אחד בלבד, שיעניק לו את שני אלה,
יקרו לו שני דברים; האחד, הוא ימצא מישהו שיתמוך בו בשעת משבר
ויקבל אותו גם כשהוא נופל, וכך ימנע ממנו התרסקות בכל פעם
שהחיים הקשים גורמים לו למשבר. והדבר השני שאותו אחד יעניק לו
מרחב מחיה שלתוכו יזרים חום אנושי בלתי מותנה, ואז זרע התודעה
שבתוכו, יקבל את התנאים של יובש וחמימות להם הוא זקוק כדי
לנבוט.
כן, מה שהאאוטסיידר זקוק לו זו תמיכה רגשית, שתעניק לו יציבות
ובטחון רגשיים. ושוב, מספיק שקיים עבורו אדם אחד שמעניק לו
תמיכה בלתי מסוייגת ונותן לו תחושה שהוא שם עבורו כל הזמן
וללא תנאי (מעין "גשר מעל פני מים סוערים" של פול סיימון) -
כדי שאותו אאוטסיידר אומלל, יוכל לאפשר לזרע החרדל שבתוכו
לנבוט ולהגיע לממדי עץ ענק.
זרע החרדל כלוא באדמה קשה וחוסמת; בחושך, בבדידות. העץ כבר
מצוי בחופש, 'משוחח', עם גלי החיים, רוחות השמיים וגשמי הברכה.
נותן פרי והופך לחלק ממחזור החיים.
כמו הזחל של הפרפר; המרחק בין הזחל לפרפר, הוא כמו המרחק בין
זרע החרדל לעץ החרדל. עתה, בהיותו פרפר, הוא יכול לפרוש את
כנפי הפרפר המרהיבות שלו, ולחוג חופשי וקל כנוצה, בשמי התודעה
הבלתי נגמרים.
