[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלה כץ
/
ג'ורג'

ג'ורג' היה חופשי. יותר חופשי מכל אחד שהכרתי בחיים, על בטוח.

אפשר היה לראות אותו מסתובב ליד מסעדת הדגים החביבה עליו,
ברחוב הראשי, מחפש שאריות טריות בפחי האשפה או במדרכות. הוא אף
פעם לא הבין אנשים שזורקים אוכל, אבל הוא בהחלט הודה להם.
ג'ורג' אהב להפחיד עוברים ושבים, בעיקר זקנות. זה מה שהיה עושה
כמעט בכל הזמן הפנוי שלו, כשלא אכל שאריות מהמסעדה שלו. והיה
לו הרבה זמן פנוי. כולם תמיד היו זורקים בו מבט כזה, של חמלה
מעורבת בפחד, וממהרים להתרחק ממנו. לאף אחד לא הייתה חיבה
מיוחדת אליו, אבל זה לא ממש הפריע לו. ג'ורג' היה חופשי, וממש
לא נתן לאנשים האלה ולמבטים המוזרים האלה של חמלה ופחד שהיו
זורקים אליו להפריע לו, הוא אפילו היה נהנה מהם.
לג'ורג' הייתה אוזן אחת. זה הדבר הראשון שהיית מבחין בו כשהיית
רואה אותו. האוזן השנייה נראתה כאילו מעולם לא הייתה שם, והאמת
שהיה לי ממש מוזר להבין איך אפשר להיוולד עם אוזן אחת, ואם זה
באמת מה שקרה לג'ורג'. הוא היה שחור-שחור, אבל עיניים ירוקות
בהקו מתוך פני הפחם שלו, כמו שתי נורות שהאירו את הפנים שלו,
שתמיד נראו כאילו הן ידעו ימים טובים יותר. מעניין אם זה
נכון.

הפעם הראשונה בה ראיתי את ג'ורג' הייתה כשהייתי בן 11, ואמא
שלי לקחה אותי לקניות.
עברנו ברחוב הראשי, ליד המסעדה החביבה על ג'ורג', וכשחיכינו
ברמזור, ג'ורג' התחיל לגרד לאמא את הרגל. אמא שלי זרקה אליו
מבט אחד, של חמלה מעורבת בפחד, ואז ניסתה לבעוט בו.
אני התאהבתי מיד.

אמא לא הסכימה לקחת את ג'ורג' הביתה בהתחלה. היא לא הבינה מה
אני מוצא בו בכלל, ואמרה שאני צריך לשפר את המתמטיקה שלי ולא
לקחת כל מיני ג'ורג'ים עם אוזן אחת שמגרדים לה את הרגליים לגור
איתי. כשזה לא עבד והמשכתי להתעקש, היא ניסתה להציע תחליף, כמו
דג זהב, כלב או איזה תוכי או משהו. אבל אני רציתי את ג'ורג',
ושום דבר לא יכל לשנות את דעתי.
אז בסוף הם הסכימו.
יום למחרת באתי למסעדת הדגים, ולקחתי את ג'ורג'. הוא היה,
כאמור, חופשי לגמרי ולא מחויב לשום דבר, אפילו לא למסעדת הדגים
האהובה עליו. אז הוא בא איתי. לא היה ממש אכפת לו, ונראה לי
שדי סקרנתי אותו כי לא פחדתי ממנו כמו כולם. גם ממש לא ריחמתי
עליו. הוא פשוט היה ממש נחמד.
לקחתי אותו הביתה, וסידרתי לו סוג של מיטה מאולתרת במחסן, מכל
מיני בגדים ישנים שלי ושל ההורים שלי. ההורים שלי ממש כעסו
שאני מביא לו "חדר משלו", ואמרו שאני ממש מגזים, אבל אני חושב
שזה בכלל היה מעט מדי ולא הבנתי למה הם עושים כזה עניין, הם
הרי ממילא לא נכנסים למחסן אף פעם.
בלילה הראשון של ג'ורג' בבית לא הצלחתי להרדם, אז הלכתי למטבח
לשתות כוס חלב. השארתי קצת, אז בדרך למיטה עברתי במחסן של
ג'ורג' להביא לו את מה שנשאר.
ישבתי שם וראיתי את ג'ורג' מלקק את החלב עד הטיפה האחרונה,
ופתאום ממש התחשק לי לצייר. ככה נוצרה היצירה הראשונה שלי. או
לפחות ככה אני וג'ורג' חשבנו. הראיתי אותה לכל מי שאני מכיר,
אבל כל מי שהסתכל עליה חוץ מאיתנו ראה רק ערמה של קשקושים
כחולים, ולא הבין מה העניין הגדול ולמה אני כל כך אוהב אותה.
אני חושב שאז, לראשונה בחיי, הסתכלו עלי במבט הזה של חמלה
מעורבבת עם פחד, כשניסיתי לגונן על יצירותיי בפני מי שקרא להן:
"קשקושם כחולים".

הימים של ג'ורג' בבית עברו ממש מהר, והיה לי מאוד כיף איתו.
נכון, הוא לא היה דברן גדול, אבל משום מה הייתה לי תחושה שהוא
יבין כל מה שאני אגיד לו, ושיתפתי אותו בסיפורים הכי מוזרים
שלי, בהרגלים הכי משונים שלי... ג'ורג' היה הידיד הכי קרוב
שלי, יותר מכל החברים האלה מבית הספר שאני מקסימום יכול לשחק
איתם כדורגל בשכונה מדי פעם. עם ג'ורג' זה היה שונה לגמרי...
הוא היה נפש תאומה. אפילו גיליתי על עצמי כמה דברים חדשים,
מצחיקים כאלה, בזכותו. פתאום שמתי לב שאני אוכל כמעט ורק דברים
אדומים, ומתרחק ככל האפשר מאלה הירוקים. שמתי לב שכשאני שותה
שוקו עם קשית אני חייב לנשוף פנימה לתוך הקשית לפני שאני מתחיל
לשתות ולשפוך קצת שוקו החוצה. שמתי לב אפילו שתמיד כשהייתי
מדבר עם ג'ורג' הייתי עוצר פתאום, מחטט באף איזה דקה או שתיים,
ואז ממשיך. ואף פעם לא הייתי יכול לדבר בזמן שאני מחטט באף.
דברים כאלה הייתי מגלה על עצמי רק כשהייתי עם ג'ורג'. הייתי
מדבר ללא הרף לאוזן האחת שלו, והוא היה יושב ומקשיב. וכנראה
שהיה לו די מעניין, כי אף פעם לא מנעתי ממנו לעזוב. ג'ורג' הרי
היה חופשי, ולא רציתי להרוס לו. הוא לא היה מחויב לכלום, אפילו
לא לחלב ולמיטה המאולתרת במחסן.
וגם התחלתי לצייר. המון. "קשקושים כחולים", זה השם לו זכו כל
יצירות הפאר שהייתי יוצר במחסן של ג'ורג', שהתחלתי עכשיו להגיע
אליו מדי לילה. "הכל נראה כמו אותם קשקושים כחולים", אמרו לי
כולם, ואני לא הבנתי איך זה שהם לא רואים כמה התאמצתי, ואיך זה
שכל קשקוש הוא עולם ומלואו עבורי, אבל אין לו שום משמעות
עבורם. הרי זה ציור, שלי!
ואיך בכלל מגדירים "ציור" שאינו "קשקוש"? מה ההבדל בכלל? ומי
קובע אותו? כנראה שכל החברים שלי ראו את הדברים האלה קצת אחרת,
ורק ג'ורג' הצליח להסתכל עליהם כמוני. אני חושב שכל פעם שעיניו
הירוקות היו מסתכלות על הציורים שלי, הן היו לובשות בדיוק את
ההבעה שהייתי רוצה שילבשו למראה הציור. האמת היא שלא קרה ולו
פעם אחת שעיניו הירוקות הבורקות של ג'ורג' אכזבו אותי.

חברים שלי לא אהבו את ג'ורג'. הייתי כל הזמן מסתגר איתו, עכשיו
גם בימים ולא רק בלילות, וכמעט לא הייתי יוצא לשחק איתם כדורגל
בשכונה, וגם כשכן אף פעם לא הייתי מרוכז בכדורגל והייתי כל
הזמן חושב ומדבר רק על ג'ורג'. גם די נמאס להם שדיברתי עליו כל
הזמן. הם היו צוחקים עלי כל הזמן, ולא מבינים איך אני יכול
להגיד עליו שהוא החבר הכי טוב שלי. הם היו אפילו נעלבים ממני
לפעמים כשהייתי אומר להם שכולם טיפשים ורק ג'ורג' מבין עניין.
גם ההורים שלי לא ממש סבלו את ג'ורג'. נמאס להם שאני מסתגר
איתו במחסן כל היום ולא לומד מתמטיקה, וכשהיינו יוצאים מהמחסן
הוא תמיד ניסה להפחיד את אחותי או לשרוט את אמא ברגל. לפעמים
גם את אבא. הציונים שלי ירדו והמורים התחילו לטלפן הביתה כל
הזמן ולספר לאמא איך ירדתי בלימודים, ואיך אני חולם ומצייר
קשקושים כחולים בכיתה כל היום במקום ללמוד. אפילו הברזתי מבית
הספר כמה פעמים רק כדי להישאר עם ג'ורג'. אמרתי שאני חולה, אבל
כל מה שאמא ואבא היו אומרים בסלון, אחרי שהלכתי לישון והם חשבו
שאני לא שומע, זה: "הוא חולה נפש".
אני חושב שלאט לאט עוד ועוד אנשים התחילו להסתכל עלי באותו מבט
שראיתי את הזקנות ברחוב נותנות בג'ורג', אותו מבט של חמלה
מעורבת בפחד.
אנשים התחילו להתרחק ממני יותר ויותר, עד שהחברים שלי רבו איתי
כולם, ואמרו שהם לא ידברו איתי אם אני אמשיך להיות חבר של
ג'ורג'.

בבוקר יום רביעי, כמה חודשים לפני יומולדת 12, הגיעה ניידת
הביתה. השוטר הביא אותי ואת ג'ורג' הביתה (הוא רצה להשאיר את
ג'ורג' ברחוב אבל אני התעקשתי), וסיפר לאמא שהוא תפס אותנו
מנסים יחד להרים אוכל ממסעדת הדגים ברחוב הראשי.
אמא כעסה נורא. היא אמרה שהיא לא מבינה למה נהפכתי, שאני כבר
לא אותו ילד, שג'ורג' משחית אותי והופך אותי למשהו מפחיד
וש"אני כבר לא בנאדם בכלל".
אמא החליטה שזה כבר יותר מדי. היא איימה עלי שאם אני לא נפטר
מג'ורג' עכשיו, היא תעשה זאת בעצמה.
בהתחלה המשכתי להתעקש ולצעוק בכל הכוח שרק ג'ורג' מבין ורק הוא
חבר אמיתי, ושהיא לא מבינה כלום בכלל, אבל אמא המשיכה לאיים כל
הזמן, ולאט לאט הגעתי למסקנה הכואבת, שכנראה אף אחד לעולם לא
יבין את הקשר המיוחד שלי ושל ג'ורג'.
נתתי בו מבט של חמלה, אפילו עם קצת פחד, והבנתי מה אני צריך
לעשות עכשיו.
לג'ורג' לא היה ממש אכפת, כי הוא היה חופשי ולא מחויב לאף אחד,
אפילו לא אלי. ואני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שזה הפריע לי.
הוא פשוט בהה בי בעיניו הירוקות הבורקות. אני חושב שבאיזשהו
מקום הוא הבין. אחרי הכל, לא כולם חופשיים כמו ג'ורג'. בטח גם
הוא יודע את זה.
בלילה של אותו יום רביעי פיניתי את המיטה המאולתרת של ג'ורג'
במחסן ולקחתי אותו חזרה אל הרחוב הראשי שלו.

מאז אותה תקופה יצא לי לעבור הרבה פעמים ברחוב הראשי, ליד
מסעדת הדגים של ג'ורג'. משום מה לא ראיתי אותו יותר. הפסקתי
לצייר קשקושים כחולים והתרכזתי בבית הספר, כי אבא שלי אמר שאני
חייב לחשוב יותר על העתיד, וקשקושים כחולים לא יביאו לי עתיד,
או הצלחה, או כסף, ובית הספר כן. והציונים שלי באמת עלו, בעיקר
במתמטיקה. האמת שחשבתי עליו כמה פעמים, על האוזן האחת שתמיד
הייתה קשובה והעיניים הירוקות שבלי שביקשתי תמיד לבשו את הבעת
הפנים שרציתי. אבל אף אחד אחר לא חשב יותר על ג'ורג'. החברים
הפסיקו להחרים אותי ושוב הצלחתי לשחק כדורגל כמו פעם, וההורים
שלי שמחו שהוא עזב יותר מכולם. הם אפילו קנו לי דג זהב במקומו,
עם אקווריום עגול כזה ואלמוגים מפלסטיק והכל.
יום אחד הוצאתי את הדג מהאקווריום העגול, ולקחתי אותו לרחוב
הראשי, ליד המסעדה של ג'ורג'. זרקתי אותו על המדרכה וחיכיתי
לראות אם ג'ורג' יבוא.
אחרי משהו כמו שלוש או ארבע שעות, עדין בהיתי בדג, שכבר מזמן
הפסיק לפרפר על המדרכה וסתם שכב לו שם מת, אבל ג'ורג' לא בא.
אני מניח שהוא הלך להפחיד אנשים במקום אחר.
אולי כי לא הגיע לי לראות את ג'ורג' יותר מפעם אחת, ובעצם לאף
אחד ברחוב הראשי לא.
אולי סתם נמאס לו מדגים







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גנן גידל דגן
בגן כי תותים זה
פאסה.






חצילה נצנצית
מפגינה את הידע
שלה באופנה
וגננות


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/07 2:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלה כץ

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה