יוני 06

היה אולי עדיף להסביר לך איך זה קרה לי ולהתהדר ברגש של סוסים
לבנים.
לפנות אליך בלבן, בבהיר, בפשטות. (בטוח בכתב יד).  
בכתיבה כזאת אין סיכון. לא זו שעכשיו.
הקודמת, זאת שבעצם איננה, שלא כתבתי כל החודשים.
זאת של ההתגלות של הרגש.
של ההתרגלות אל הלא רגיל.
של הקבלה שאלה פני הדברים. (אני מודה, אני אטי)

אני כותב אלייך, שאינך, כי אני מכיר בצורך בשיחה העצמית כדי לא
לאבד את זה. אני מבין שלא ארצה לאבד את זה. אני מבין שהיא
איננה השיחה שאני רוצה בה. ממנה. מהשיחה. אבל

כלומר, את. התחלה לא מבטיחה כל ה-אני. אעבור ל"את".

את צריכה את האהבה כדי (לרצות) לאפשר לי את השיחה. זאת
שמהשריקה הראשונה אני מכיר אותה. מלפני שבכלל. את האהבה הזאת
שלי, שלך ואותך לא, כמובן. (קצת, כשהחדר מלא ואת של כולם).

היא מחפשת חיזוקים. צעדים שמשיים מאובקים, משהו ממערבונים.
אני, אין לי תעוזה וגם לא, בעיקר לא, לא אותך, וודאי שלא, לא
אני.
בן אדם צריך הגנה בשביל חשיפה.
בגיל שלי - מה שהוא לא יהיה, אני כבר מבולבל - אני כבר יודע
ושוכב לאט יותר. ולכן יודע ושוכב בבהירות יותר. חלשחזק יותר.
יודע זה שוכב. השואל עדיף לו שירוץ.

(לרוץ מהר היא אמרה בגל צהבהב)