יום שישי בבוקר
כמו שיש לך את החרבון הזה, שאתה יודע שייקח לך שעות לנגב אותו,
כך ידעתי שאני בדרך לסיום מערכת יחסים שייקח לי שעות לנגב
אותה.
אוטובוס, אופניים, מונית, רכב או רגל. כל אחד ויתרונותיו, כל
אחד וחסרונותיו. במקרה שלי הרכב ניצח מכל מיני סיבות, בעיקר
בגלל המוזיקה, למרות שממזמן הצהרתי שאני חייב להעיף את האונו
הזאת קיבינימט.
ברקע מאיר אומר לי שגם מזה עוד נצטרך להיגמל, אחרי זה הוא מספר
לי על טרמינל ועל תורכי קטן של ערב במצפה רמון.
אני נוסע וכבר הפסקתי לשאול את עצמי שאלות כי נמאס לי לשקר
ואולי יותר מזה נמאס לי לשמוע שקרים, אחד מהשניים, אבל מה
שבטוח זה שהייתי צריך להקשיב לאבא שלי שאמר "נשים זה רע! אין
כמו לאונן". ואני כבר בכלל לא יודע למה אני דוחף את הכמויות
האלה של האלכוהול לבחורות שאני יוצא איתן.
בוהה בדוגמנית שעל הפוסטר ב"הלכה" ושותק, והשקט אומר לי את כל
מה שאני צריך לדעת.
בוהה בדוגמנית שעל הפוסטר ב"הלכה" ונזכר אך הכול התחיל...
                                        xxx
יום חמישי בערב
ורגע אחד לפני שנגמר לי הכול, לפני שנשכבתי הפוך על המיטה
מקשיב לנשימתי המתקשה, לחרחורי גרוני המהול בזפת של סיגריות
ואדי אלכוהול - הושטתי יד מגששת אל הטלפון.  
ידעתי שאעשה טעות- ועשיתי.
ידעתי שאצטער- והצטערתי.
ידעתי שאסבול מיסורי מצפון - וסבלתי.
ידעתי שאני חרמן - ונכנעתי.
"אני מחכה לך ערום במיטה עם זין עומד מתחת לשמיכה".
כיווצתי את עיניי פעם נוספת בכדי להיות בטוח שבאמת הצלחתי
לרשום משפט כל כך מטומטם- הנהנתי בראשי,
לחצתי סנד,
ונשבעתי לעצמי שמחר בבוקר, כשאעבור על ההודעות "שנשלחו"
מהטלפון בשעת מצוקה זו - לא אכחיש כל קשר.
הטלפון הבהב משמחה וצהל כשהבין שזה עתה התקבלה אצלו הודעה חדשה
שמאשרת את זה שהיום הוא יהיה עד לזעקותיה של מאי, "אני בדרך".
"תכנסי ערומה, אני מחכה לך במיטה", שלחתי בחזרה וקפצתי מהמיטה
בכדי לארגן את העסק.
דבר ראשון לרוץ לשירותים- לשפשף. אני לא מאמין בהפגנת יכולות
עם כדור בקנה.
אחר כך לחפש מוזיקה נדושה שאמורה לרגש / ליצור אווירה רומנטית
/ או סתם להפגין נכונות לקשר ארוך טווח שממש לא הייתה לי.
הדלקתי כמה נרות שנשארו לי ממלחמת המפרץ וחזרתי בחזרה למיטה.
היא הגיעה - אני קפצתי,
היא צעקה - אני נבהלתי,
היא גרגרה - אני גיחכתי,
היא רכבה - אני גמרתי,
היא נדלקה - אני נרדמתי.
היא הלכה - אני לא !
                                   xxx
יום שישי בבוקר
נו, ומה עכשיו?! מה אתם חושבים. שהכל יעבור חלק? שנפגש בפרק
הבא של הסדרה, NEVER , זו היא המציאות חבוב. כאן לא מפסיקים את
הטייק ברגע שצריך לשלם את החשבון , ואיפה לעזאזל יש חניה
בפאקינג דרום ת"א הזו? ומתי אני מעיף את האונו הזו קיבינימט.  
   
לאחרונה אני נוקט בשיטה חדשה, החלפתי את השמות של הבחורות
בטלפון שלי לתזכורות קטנות של מה שאני אמור לזכור ברגע שהן
מתקשרות (או ברגע שמתחשק לי להתקשר אליהן, או ברגע שאני שיכור
בארבע בבוקר...) כבר ממזמן מיכל הפכה ל- "לא תעזוב אותך
שבועיים אחרי זה", ורונה ל- "ריח רע מהכוס", סיוון קיבלה את
כינוי הכבוד "גומרת מהר ושורטת".
ומאי, מיד אחרי שאני מסיים עם הסיפור הזה תזכה לתואר- "שתה עוד
כוסית ולך לשפשף".
הרחובות של פלורנטין יכולים להוציא אדם שפוי מדעתו, זה לא
שהייתי שפוי באותו הבוקר, אבל בכל זאת מדעתי יצאתי ודעתי שבי
לא נתנה לי מנוח. סמטה ועוד סמטה, סיבוב ועוד סיבוב ועשרות
רומנים מסביבי...
פתחתי את הדלת.
"אהלן מאי", אמרתי בביטחון של אל פאצ'ינו בליהוק ל"פני צלקת".
"הי שיינפלד, בוא כנס רוצה לשתות משהו?",
הלאה, הלאה מאי, אם הייתי רוצה לשתות משהוא הייתי מגיע לכאן?
"לאכול?" היא המשיכה אחרי שבהיתי בה בשאלתה הראשונה.
"מאי, בחיאת מאי, אם הייתי רעב או צמא הייתי הולך לאבו חאסן לא
מגיע לכאן, בואי נגש לעסק".
היא הסתכלה עלי במבט עצוב, לא יכולתי לעשות לה את זה ונשבעתי
לעצמי שזו הפעם האחרונה!
אני חייב להתחיל להוציא את המחשבות שלי ממקום גבוה יותר בגוף
שלי ולהפסיק לתת לקטן הזה ולרצונות שלו לנהל לי את החיים.
כל כך כאב לי ורציתי לסיים עם זה כמה שיותר מהר, "היום אמרת לי
שאת רוצה לדבר, אז הנה אני כאן ובואי נדבר", פניתי אליה
בתקיפות, "דברי!"
שוב אותו מבט עצוב.
"תראה אלעד", היא התחילה," אתה צריך להבין זו פשוט תקופה קצת
מבולבלת שלי, זה הטיימינג, נפגשנו בזמן הלא נכון. בזמן אחר
במקום אחר היה יכול לצאת מזה משהו אבל עכשיו... זה פשוט לא
הכיוון".
התאהבתי.
                                         xxx
יום שישי בצהריים
כשיצאתי מהבית החלפתי את השם של מאי ל- "זו שזיינה אותי וזרקה
אותי למדרכה".
חייכתי לעצמי, הרגשתי הקלה ושוב התפלאתי מחדש עד כמה אנחנו
אוהבים רק את מה שאין, רק את מה שרחוק ולא סובלים את מה שכבר
כאן, את מה שכבר שלנו.
הלכתי ברחוב בלב מלא אהבה, מלא רחמים עצמיים, מכור להפסד ולכאב
"משורר הדלות והעצב" והדלקתי לי סיגריה של אכזבה.

השוט היה צילום פרופיל של פני, ברקע נראה הרחוב. מלא אנשים
עוברים בו, לכאורה נראה עמוס מלא שמחת חיים ומזמין להיכנס ועם
זאת מנוכר רחוק אפלולי ולא ניתן להשגה.
הצילום מתמקד בעיניי שכבר מתמלאות ב"עוד מעט בוכה".
סיפוק מהול בעצב מקום ראשון במצעד המדוכאים.
המצלמה התמקדה בפניי בשוט רחב וצופה מיומן יכול היה ממש לקרא
את מחשבותיי ולהבין מה אני מרגיש.
לפתע קפאתי, גם המצלמה נעצרה. קלוז אפ על עיניי - הפלתי את
הסיגריה.
גררו לי את האונו !!! וכל כך אהבתי אותו...
מוקדש למאי באהבה.