יום שבת, עשר וחצי בלילה, רינה בביתה שבנס ציונה מטלפנת
לאחותה, נירה שגרה בהוד השרון, לשאול אותה אם ראתה את המשחק.
הטלויזיה עוד דלקה, מאיר איינשטיין ואבי רצון ישבו באולפן
וניתחו את תוצאת המשחק הגורלי בין ישראל לבין אוסטריה. ארנון,
בעלה של רינה, פרש כבר למיטתו, עצבני מתוצאת המשחק. ישראל
הייתה חייבת לנצח את המשחק בשביל להמשיך את ההתמודדות על
ההשתתפות באליפות העולם, אך לרוע המזל היא חטפה שער שוויון
בדקה התשעים מכדור עונשין אוסטרי שמצא את דרכו מבעד לחומת
השחקנים ובין רגלי השוער האומלל. אבי רצון הטיל את האחריות על
מאמן הקבוצה שבחר שחקנים לא נכונים למשחק כה גורלי, ומאיר
איינשטיין מיהר להעלות את השאלה האם יפוטר המאמן. נירה ענתה
לטלפון לבסוף, ורינה שאלה אותה אם היא ראתה את המשחק. נירה
אמרה שלא מעניין אותה כדורגל, ורינה התחילה לספר לה את קורות
המשחק, תוך הדגשת החיוניות של כל שחקן ושחקן, תיאור ההחלטות
השגויות של השופט, שלמעשה נטל מישראל את הנצחון, ופרשנות לגבי
עתידו של המאמן, שאותה שמעה בטלוויזיה, עשר שניות לפני שנירה
הרימה את השפורפרת. "...ואנחנו חשבנו שיבוא מאמן חדש מאירופה
ויביא קצת ישועה..."
נירה, שלא התעניינה כלל בדבריה של אחותה, השיבה ללא הרף ב"כן,
כן", ו-"אהה, אהה, כן", וכשנסתמנה הפוגה בסיפוריה המיגעים,
נירה ניצלה את ההזדמנות ושאלה מה שלום ארנון.
"אוי אל תשאלי", היא ענתה באנחה, "כמה שהוא משגע אותי הבנאדם
הזה, שיהיה לי בריא..."  - "אבל מה קרה?" שאלה נירה בדאגה.
"אתמול מגיע הביתה מכתב רשום - רפורט. אלף שקל קנס על נסיעה
באור אדום. כששאלתי אותו מה זה, הוא אמר לי שזה היה בדרך
לעבודה, בשלוש בבוקר, ולא היה אף אחד בצומת, וסתם, סתם בגלל
שהעירייה המחורבנת הזאת לא מסוגלת להתקין רמזור חכם, עם
חיישנים, אז הוא נאלץ לחכות למשיח ברמזור, אז הוא החליט פשוט
להתעלם מהרמזור, רק האדיוט לא ידע שיש שם מצלמה, והיא קלטה
אותו, ועכשיו הוא נדפק, בגלל העיריה המחורבנת הזאת."  - "אבל
למה בגלל העיריה? זה הוא שהחליט לנסוע באור אדום, לא העירייה."
- "כן, אבל העירייה לא שמה רמזור חכם... טוב נו מילא, הוא לא
מתכוון לשלם גם ככה, הוא כבר יקמבן איזה משהו, איזה סיפור. ומה
איתך נירה, מה שלום בעלך?"  - "רוני? הוא בסדר, ברוך השם,
החליט לעשות לי היום סלט, לארוחת ערב." - "נו...?"  - "אז הוא,
אף פעם לא עשה סלט. רק אני עושה, ופתאום הוא מחליט שהוא עושה
סלט. ותשמעי, מה הוא לא שם בו, כרובית וגזר, וקולורבי, חוץ
מהירקות הרגילים, ועלי בזיליקום, וגרעיני רימון, וחתיכות
תפוזים, ואני מה זה חטפתי עליו קריזה, גם עשה לי בלגן במטבח,
וגם לא עשה סלט נורמלי כמו בנאדם, אלא החליט לעשות נסיונות
כאילו הוא איזה שף."  - "נו, ואיך יצא הסלט?"  - "יצא טעים
דווקא, אבל זה בגלל שאני תיבלתי אותו. אם הייתי נותנת לו לתבל,
חבל על הזמן מה היה יוצא..." שתיהן צחקו ונאנחו במקביל.  - "את
יודעת..." אמרה רינה, "הבת שלי, רננה, נכשלה בעוד טסט, בטסט
השני שלה."  - "נו, בסדר, לא כולם עוברים בטסט שני, היא תעבור
את הבא."  - "כן, אבל הבעייה היא שהיא התייאשה לגמרי, והחליטה
לוותר לגמרי על הנהיגה."  - "מה זה? מה ז"א מוותרת על הנהיגה?"
- "מוותרת, מוותרת. לא ניגשת יותר לטסטים, ממשיכה לנסוע
באוטובוסים כל החיים. אני השתגעתי ששמעתי את זה. איזה מן החלטה
זאת? נכשלים בטסט ומוותרים? ככה מתמודדים?"  - "טוב, נו זאת
החלטה שלה, מה לעשות."  - "החלטה שלה, אבל אני שילמתי כמעט
חמשת אלפים שקל על הלימודים האלה, רק בשביל שתוותר עכשיו?"  -
"טוב, את כנראה צודקת..." נירה מלמלה, אבל בעצם התכוונה להגיד:
"חמשת אלפים שקל שילמת?! אחרי שלקחת ממני הלוואה של עשרת אלפים
שקל כי המצב הכלכלי שלך 'דחוק'?! מה, אני פה מממנת את הלימודים
של הבת שלך?!"   רינה המשיכה:  "אבל עזבי, שאלו יהיו הצרות הכי
גדולות שלנו. עם כל המצב הבטחוני הזה, אני אומרת לך... כבר לא
אכפת לי מכלום, אני רק מתה שהראש ממשלה האימפוטנט הזה יעשה כבר
משהו במקום לגרבץ על הכסא השמן שלו... " - "אני יודעת, אלה שמה
חבורה של אוכלי חינם, צריך להעיף אותם לקיבינימט, ואת
יודעת..."   - "בטח אוכלי חינם! פרזיטים, היית צריכה לראות
השבוע 'פוליטיקה', איזה חבורה של פלצנים הביאו לדיון..."  -"
כן, כן, אני יודעת, ואני אומרת לך, דווקא לא ראיתי 'פוליטיקה',
אבל אני אומרת לפעמים אני מרגישה..."  - "גם כן דיון, כולם רק
צעקו שם אחד על השני, חבל שלא ראית, הביאו את השמן הזה,
פואד..."  - "לפעמים אני מרגישה שאני מתה לארוז את המזוודות
ולעבור לשוויץ!"  - "למה, מה יש בשוויץ? מה זה, שם גן עדן? גם
שם היה טרוריסט לא מזמן, חוץ מזה זאת אחת המדינות הכי
אנטישמיות באירופה..."  - "מה את מדברת, הכי אנטישמיות, שוויץ
הייתה נייטרלית במלחמה..."  - "כי זה התאים לאינטרסים שלהם, לא
בגלל שהם כאלה אוהבי יהודים. אם כבר - תעברי למיקרונזיה. שם לא
תשמעי כל יום 'בן לאדן', 'שמין לאדן'..."  - "כן, אבל אני
אצטרך לטחון קמח ביד, ולגור בבית מקש..." רינה חייכה וחשבה
לעצמה: "את? את לא תעזבי את הפנטהאוז שלך גם אם תהיה פה
מלחמה..."  במקום זה, היא אמרה: "טוב, מה אני אגיד לך... יהיה
בסדר. מחר יום חדש."  - "כן, יאללה, לילה טוב."  - "לילה טוב,
ביי."
רינה לחצה על הכפתור בטלפון האלחוטי, והניחה אותו על השולחן.
הטלוויזיה עוד פעלה, וסדרת מתח שודרה על המסך. רינה לקחה את
השלט והעבירה ל - C.N.N, שם שודרו דיווחים על הקרבות
באפגניסטאן. "איזה אמריקנים טיפשים" מלמלה לעצמה רינה והעבירה
לערוץ הסרטים.