לחגי יש פיות בגינה. באמת. אני רואה אותם כמעט כל יום, כשאני
אצל חגי. אני בכלל לא כל כך אוהבת את חגי ואני חושבת שהוא לא
כל כך אוהב אותי, אבל אני באה אליו הרבה בכל מקרה, בגלל הפיות.
לפעמים אני גם מזמינה אותו אלי, כדי שזה לא יראה מוזר שרק אני
באה אליו כל הזמן וכדי שהוא לא יחשוב שאני מתביישת או משהו
כזה. אבל את רוב הזמן, אני וחגי מבלים אצלו. בגינה.
בכל פעם כשאני מגיעה אל הבית של חגי, הוא פותח את הדלת עוד
לפני שאני מספיקה לצלצל בפעמון. כזה הוא, תמיד יודע הכל. הוא
פותח את הדלת בחיוך חמים ומתוק ומזמין אותי פנימה בשקט. כזה
הוא חגי, תמיד שקט. אני מחייכת חיוך ביישני בחזרה, חולצת
נעליים מלוכלכות ומעמידה אותן ליד הנעליים המלוכלכות של חגי,
ממש בכניסה. אחר כך אנחנו בדרך כלל עולים לחדר שלו, אבל בקיץ
הוא מציע לי קודם לשתות משהו כי אני גרה רחוק ונורא חם בחוץ.
בחדר שלו, אני מתיישבת על המיטה שעומדת בדיוק מתחת לחלון
הזכוכית המשקיף לגינה, וחגי מפעיל את המערכת. אנחנו יושבים כמה
דקות בשקט, עד שבדרך כלל חגי נזכר שרציתי לשתות או לאכול, אחרי
הכל - חם בחוץ, והוא בשקט יורד למטבח, עם גרביים שכבר מזמן לא
לבנות.  בזמן שחגי נמצא במטבח, אני מציצה דרך החלון ובודקת אם
יש מישהו בגינה, כי אם כן, אז הפיות בדרך כלל לא מופיעות, הן
מפחדות מרוב האנשים, חוץ ממני.  
בחורף, בדרך כלל יורד גשם ואני לא רואה כלום דרך החלון, בגלל
הטיפות, אז אני אפילו לא מסתכלת. אחר כך, כשחגי חוזר, יש כמה
דקות נוספות של שקט, שקט נעים ושליו שבמהלכו חגי מזמזם את השיר
שמתנגן במערכת ואני מתפללת שהוא כבר ישאל אותי אם אני רוצה
לצאת החוצה. ואז, חגי שואל אותי אם אני רוצה לצאת לשבת בגינה.
כזה הוא, תמיד יודע הכל. אחר כך אנחנו יוצאים לגינה, יחפים, גם
בחורף, ומתיישבים על הנדנדה הצופה לוואדי, או לפעמים סתם על
הדשא ואז חגי שואל אותי מה עכשיו.
בהתחלה, לא סיפרתי לו על הפיות ורק הייתי מבקשת ממנו שיהיה קצת
בשקט כי אני עצובה והוא היה שותק בשבילי. כזה הוא, תמיד מבין.
כשסיפרתי לו בפעם הראשונה, הוא קצת נבהל. ביקשתי ממנו שיעצום
עיניים וירים את הראש לשמיים. תפסתי לו בידיים, החזקתי אותן
חזק ולחשתי לו באוזן בשקט- "חגי, יש לך פיות בגינה". חגי פקח
מהר את עיניו והביט בי בשתי עיניים ירוקות מלאות בהתפלאות.
"לא, אני לא חושב שאת משוגעת" הוא אמר בחיוך המתוק כעבור כמה
שניות של מבוכה. כזה הוא, תמיד יודע הכל.  
אני וחגי המשכנו לצאת ביחד לגינה שלו לשחק עם הפיות, במשך
שנים. בהתחלה היינו יוצאים כל יום, אבל אחרי כמה שנים הן הפכו
להיות רק שלוש פעמים בשבוע, בגלל שלחגי היו כבר חוגים כמו
שחייה ואומנות ופסנתר. אבל לפעמים הייתי מופיעה בגינה לבד,
כשאף אחד מהמשפחה של חגי לא היה בבית, משחקת עם הפיות וצוחקת
איתן. היינו יושבים ביחד שעות ארוכות אל תוך הלילה, עד שלפעמים
אמא של חגי הייתה יוצאת החוצה ומציעה לי להישאר לישון בחדר של
חגי. אחר כמה שנים הפגישות כבר היו רק פעם בשבוע, כי בנוסף
לחוגים היו לחגי גם מבחנים עכשיו כשהוא כבר בחטיבה, ובכל פעם
שחגי ואני היינו יוצאים לגינה, אמא שלו הייתה צועקת מהבית
שיכנס כי כבר מאוחר והוא חייב ללמוד מתמטיקה.  "אל תהיי
עצובה, הפיות אוהבת אותך יותר ממני בכל מקרה." ומחייך אלי את
החיוך החמים והמתוק שלו, זה שעושה לי הרגשה של פיות ושל
ניצוצות בתוך הלב. כזה הוא חגי, תמיד יודע איך לעשות לי טוב
בפנים.  אחרי כמה שנים, חגי כבר היה בתיכון, התחיל ללמוד איך
לנהוג וכמעט בכל יום היה אחרי בית ספר בשיעור נהיגה ואחר כך
לומד למבחנים ואז הולך לאימון שחייה ובערב, מתאמן בפסנתר או
מצייר. לחגי כבר לא היה זמן בשביל הפיות. לחגי כבר לא היה זמן
בשבילי. אבל זה לא משנה כי אני בכלל לא כל כך אוהבת את חגי
ואני חושבת שהוא לא כל כך אוהב אותי, אבל אני באה אליו הרבה
בכל מקרה, בגלל הפיות.  
כשחגי כבר היה ממש גדול, המשכתי לבוא לגינה שלו, אבל רק בגלל
הפיות. אחת לשבועיים או שלושה הייתי מתגנבת לגינה שלו בשקט
ויושבת ומדברת עם הפיות הקטנות שדאגו לחגי והתגעגעו אליו. ממש
כמוני. עכשיו כבר באמת הייתי עצובה בכל פעם שהגעתי לגינה והשקט
ששרר בה צרם לי. עכשיו, כבר התגעגעתי למבטים של חגי ולאיך שהוא
תמיד היה בשקט ותמיד ידע הכל.
אני זוכרת שזה קרה בערב יום שישי. בחוץ היה נעים, מן קרירות
כזאת של ערב קיצי אחרון, ממש לפני שהסתיו מתפרץ פנימה. אחת
הפיות הוורודות התעופפה מאחורי עץ הרימונים, נחתה על  כף ידי
והניחה שתי ידיה הקטנות על מותניה. היא חייכה חיוך קצת זדוני
והכנפיים הגדולות והלבנות שלה התקפלו והפכו קטנות מאחורי גבה.

"את צריכה לדבר עם חגי"  היא זימרה.  
"זה כבר מספיק ואת עצובה. וגם אנחנו, עצובים." היא הנהנה
בראשה הקטנטן ואבק פיות נוצץ וריחני התפזר ברוח. חיכיתי עד
הערב שחגי כבר יחזור וכשהוא חזר הביתה, רציתי לדפוק על דלת
הבית הגדולה שמזמן לא פגשה בנקישות אצבעותיי. ממש לפני
שאצבעותיי פגשו בעץ העבה,הדלת נפתחה ובכניסה עמד חגי. כבר
שכחתי שכזה הוא, תמיד יודע הכל. בחיוך החמים והמתוק שלו, הוא
הזמין אותי פנימה בשקט. כזה הוא, תמיד שקט. חייכתי חיוך ביישני
בחזרה, וחלצתי נעליים מלוכלכות וקרועות והעמדתי אותן ליד
הנעליים המלוכלכות של חגי, ממש בכניסה. אחר כך עלינו לחדר שלו,
שהיה מלא בערמות של ספרים ובגדים ותקליטים ישנים. " לא רוצה
לשתות, נכון? אפילו שאת גרה רחוק." חגי אמר וחייך. אני
התיישבתי על המיטה שעכשיו עמדה ליד הקיר וחגי הפעיל את המערכת
שניגנה שירים שקטים ורגועים. ישבנו כמה דקות בשקט, עד שחגי קם
ונעמד מתחת לחלון שמשקיף לגינה. "מה עם הפיות?" חגי שאל ואני
כל כך שמחתי. לא עניתי לו וחיכיתי שהוא יציע לי לצאת לגינה.
"אז מה עם הפיות שלך?" שלי הוא אמר. מה פתאום שלי? בלי
מילים, יצאנו שנינו לגינה, עם גרביים שכבר מזמן לא לבנות.  
ישבנו על הדשא בחצר ושתינו מיץ פטל בכוסות פלסטיק כחולות. חגי
כרגיל שתק ואני מלמלתי משהו על כמה שנתגעגע לחופש הגדול כשנהיה
גדולים. ואז, עבר הבזק של אור ממש מול הפנים של חגי. זה היה
פיון ירוק. אני ידעתי שזה חייב להיות משהו חשוב, אחרת הוא לא
היה מתפרץ ככה סתם מול הפנים של חגי, אחרי כל כך הרבה זמן.
הבזק האור המהיר הבהב לחגי מול הפרצוף וחגי לא הבין מה קורה.
הפיון הקטן והבוהק התיישב לחגי על הכתף וחיבק ברכיו. הוא חפן
את פניו בין שתי הברכיים ולאט לאט הכנפיים שלו התחילו לדהות.
חגי לחש לי לבוא מהר וכשהתקרבתי יכולתי לשמוע שהפיון בוכה.
ליטפתי את שיערו הבהיר והרך וחגי הביט הכפות ידי שזזו מעל
כתפו. "אל תבכה" לחשתי. "הנה, חגי חזר" חגי לחש לפיון. כזה
הוא, תמיד מבין. "אבל מה קרה?" שאל הפיון והרים זוג עיניים
סגלגלות ומבריקות מדמעות זוהרות. חגי לא ענה. הוא נאלם על מול
פניו המאשימות של הפיון ומבט עיני שכנראה הסגיר את הייאוש
שבתוכי. "לא חשבתי שאתם עוד כאן" חגי הפנה מבטו אלי.
"היית צריך להמשיך לבוא"  הפיון אמר בעצבות.  
"לא להשאיר אותנו ככה לבד. לא להשאיר אותה." הכנפיים שלו כבר
כמעט נעלמו.
"אבל הנה, נשארתם כאן" חגי התעקש. הוא אף פעם לא התעקש. אבל
הוא גם אף פעם לא עזב אותנו ככה.
"אנחנו עדיין קיימים, גם אם לא מאמינים בנו" הפיון לחש.
"ותמיד יש מישהו שמאמין." חגי הביט בעיניים הדומעות שלי
כשאני מלטפת את שיערו הרך של הפיון ועיניו נתמלאו בדמעות
קטנטנות ועצובות ואני ידעתי. ואפילו שהייתי צריכה למחוא כפיים
בלב, לא מחיתי. נתתי לפיון הקטן לדעוך לאט לאט ורק התפללתי שזה
לא כואב לו כמו שזה כואב לי בפנים, בלב.
כשהפיון נדם, פתאום נשאר רק שקט. שקט כזה מכאיב ושורט.
נשימותיו הכבדות של חגי היו הדבר היחיד שנשמע באוויר ואני
אספתי את הפיון הקטן בכפות ידי והנחתי אותו בתוך כלנית אדומה.
חגי ניגש אלי וחיבק אותי חזק. "אל תהיי עצובה." הוא לחש
באוזני. כזה הוא חגי, תמיד מבין בי. הלחישות שלו חדרו אל תוך
הלב שלי, עמוק בפנים, והרגשתי את הניצוצות מבפנים מכים בי שוב
וידעתי, שחגי חזר אלי. חגי חזר אלינו. כמה פיות קטנות וצחקניות
עמדו על יקינטון רופף והביטו בחגי נושק לי נשיקה מתוקה כמו מיץ
פטל בכוסות כחולות. "גם אני אוהב אותך" חגי אמר בלחש. כזה
הוא, תמיד יודע מה אצלי בפנים. באמת. ועכשיו, אנחנו רואים את
הפיות כמעט כל יום, כשאני אצל חגי. אבל עכשיו, אני כל כך אוהבת
את חגי והוא כל כך אוהב אותי ואני באה אליו הרבה בכל מקרה,
בגלל הפיות. אבל אני לא שוכחת לפעמים להזמין אותו אלי הביתה,
שם אני מראה לו את הפיות שהוא עושה לי בלב. אבל את רוב הזמן,
אני וחגי מבלים אצלו. בגינה.