אין דבר יותר חשוב מהכנת אמצעים, כמו שלימדו אותי בצבא.
בקבוק טקילה,   טבלאות אדביל ג'ל, 30 כדורי וואליום מהמרשם של
אמא, 4 כדורי אופיום ומזרק אטרופין שנשאר ממלחמת המפרץ. בסך
הכל, יש פה כל מה שבחורה צריכה בשביל למות כמו שצריך.
אני יוצאת מהחדר ושומעת את אמא מקשקשת בטלפון עם אלינה, את אבא
נוחר מול הטלוויזיה ואת דרור משחק במחשב. אני צועקת באופן כללי
ולאף אחד "אני הולכת!" ויוצאת מהבית, בלי לקחת מפתח, קצת
סימבולי לא?
אני ממש מנסה להביט בכל דבר ברחוב בקטע של "פעם אחרונה שאני
רואה את זה", אבל זה לא עובד ואני מרגישה מפגרת, תמיד קיוויתי
שלפני שאני אמות אני אפסיק להיות כזאת זונה צינית, אבל, כנראה
שלא. לא נורא, אני יכולה לחיות עם זה, אוי הציניות.
לא יודעת למה בחרתי את הפארק העירוני בתור הנקודה שבה אני
אמות, אולי, זה בגלל שקסם לי האלמוניות הראשונית שתהיה לי,
יודיעו בחדשות: " צעירה אלמונית נמצאה ללא רוח חיים בפארק
העירוני" או משהו כזה. ואז כל ההורים של צעירות מהר יתקשרו
לבנות שלהם לראות שהכל בסדר. אחרי האלמוניות יבוא רגע התהילה
שלי כשיודיעו: " הותר לפרסום שמה של הנערה ששמה קץ לחייה לפני
כמה ימים" ואז יגידו את השם שלי, בת כמה אני, יראיינו את כל מי
שאני מכירה ויצלמו את ההלוויה שלי ואת אמא שלי בוכה וכל זה.
אומרים שאנשים מתאבדים בשביל תשומת לב, אבל בינתיים, לפי
החשבון שלי, אני מקבלת הכי מעט תשומת לב פה!מצד שני, יכול
להיות שכל זה לא יקרה, ואני אהיה סתם עוד מודעת אבל בעיתון
ועוד פס בסטטיסטיקה של ער"ן, עד כמה שתשומת לב זה באמת לא מה
שאני מחפשת פה, זה משהו שאני מעדיפה שלא יקרה. אני בפארק
עכשיו, אני יודעת כבר לאן אני רוצה ללכת, בחרתי את המקום הזה
כבר ביום שחשבתי על זה לפני שבוע.
ספסל עץ קטן מתחת לעץ גדול מוקף שיחים גבוהים, שם, אף אחד לא
יראה אותי ולא יפריע לי.
אני מתיישבת וישר, ללא שהיות לוקחת לגימה גדולה של טקילה,
מגעיל! אני מתחילה לחסל אדווילים בקבוצות של שלושה עם לגימות
טקילה, עד שאני מסיימת אותם אני כבר מרגישה סחרחורת ובחילה.
אני מזריקה לעצמי אטרופין, שמעתי שזה מייבש את הגוף אז בטוח זה
יכול לתרום משהו לא? עד שאני מגיעה לוואליום אחרי ארבעת כדורי
האופיום אני כבר ממש מטושטשת, בקושי מרגישה את עצמי. נגמרה לי
הטקילה חצי דרך בכדורי הוואליום, אז ניסיתי לקחת אותם על יבש,
אבל לא היה לי מספיק רוק בפה או כוח בשרירי הגרון כדי לבלוע.
אני מרגישה כל כך כבדה, והתשישות  מערבלת לי את המחשבות. יש לי
תחושה נוראית בקיבה שלו רק היה לי כוח כבר הייתי מקיאה את
נשמתי, אבסורד, שבאיזה שהוא מובן, אני באמת עושה את זה עכשיו,
מקיאה את נשמתי.
אני מתנערת ומגלה ששקעתי במחשבות כאלה, כמו רגע לפני שנרדמים,
מכירים את זה? אז, אני נרדמת, זה הסוף, העיניים שלי נעצמות
ואני עומדת למות...
אלוהים!אני עומדת למות! העיניים שלי נפקחות בכוח אבל ישר
נדחפות למטה, מה עשיתי?!אני פוחדת! אני פוחדת לא להתעורר! אני
מנסה להקיא אבל הגוף שלי כבד ולא מגיב. אני בהיסטריה עכשיו,
המחשבות שלי מתעופפות בפרץ אדרנלין, אני בוכה וצועקת לעזרה בכל
הכוח רק כדי לגלות ששום קול לא נשמע ושום דמעה  זולגת לי על
הלחי, הכל קורה אצלי בראש, הגוף שלי שרוע ללא תזוזה על הספסל,
תיסכול ופחד שאני לא יכולה לתאר במילים שוטפים אותי כשאני
מבינה שאני עדה לעצמי דועכת, גוועת.
אני ממשיכה להשתולל בראש שלי גם כשהעיניים שלי כבר עצומות ואני
לא מרגישה את הגוף שלי.
אני לבד בחושך ועוד רגע אני אהיה חלק ממנו, הינה, הוא סוגר
עלי. לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, בבקשה, בבקשה, בבקשה!
בבקשה...


אני מתעוררת מאור לבן ומציק שממש כואב לי בעיניים, לא יודעת אם
אני מתה, אבל איכשהו תמיד חשבתי שהאור המפורסם בגן עדן יהיה רך
ונעים, לא חד וכואב. אני מנסה להסתובב ממנו אבל לא מצליחה,
כאילו שאני קשורה, אני נאבקת והלחץ מביא אותי להכרה מלאה, אני
רואה שאני שוכבת קשורה במיטת חולים, לזרוע שלי מחוברת
אינפוזיה, באף ובגרון שלי תקועים שלל צינורות שקופים.
אחות בגיל העמידה שמה לב שהתעוררתי ומתקרבת אלי "אני רואה
שהתעוררת" היא אמרה בחיוך אמהי משהו, "אני מתנצלת על הקשירה,
הזרקנו לך אדרנלין כדי להחיות אותך והתחלת להתפרע". היא מוציאה
לי את הצינור מהגרון, ואני אומרת "איך הגעתי לפה?" "איזה בחור
שטייל עם הכלב שלו מצא אותך גוססת בפארק, אני פשוט לא מבינה
למה בחורה צעירה ויפה כמוך עושה דבר כזה לעצמה" מה יכולתי
לענות לה? "רציתי למות".
חזרתי הביתה אחרי כמה ימים, המשפחה שלי, שהיו כליל לא מודעים
למה שקרה פשוט קיבלו את הסיפור שלי שהייתי בת"א אצל חברה, לא
היו עלי מסמכי זיהוי ואני לא קטינה אז לבקשתי לא הודיעו להם
כלום.
הרופאים המליצו לי וביקשו ממני בכל לשון של בקשה לגשת לטיפול,
לפחות לזמן הקרוב, רק כדי "לבחון את מצבי ואת הבעיות שלי
ולוודא שדבר כזה לא יקרה שוב" אני מבינה את הדאגה שלהם, אבל,
אני לא מודאגת, אני לא רוצה למות, מתי פעם אחת וזה לא מצא חן
בעיני, עכשיו, אני רוצה לחיות לנצח.