יושב על אדן החלון, מחכה לאהובה.
מאמץ את הדמיון, שובר ת'ראש ממחשבה.
המרפקים כבר כואבים, לחיי כה אדומות.
החיים אינם חיים, רק שברים של התקוות.

לא רוצה לשכוח, לא יכול להתעלם.
לא אמצא מנוח, עת לבי אינו שלם.
היכן את? אקרא, יום וליל אחפש.
ובחלום רק אמצא, את היום בו ניפגש.

יושב על אדן החלון, צופה לעבר השקיעה.
השמיים בוערים באדום, משתקפים בעוד דמעה.
הלחיים הרטובות, השפתיים היבשות.
מחכות לנגיעה, משתוקקות לנשיקה.

כמוך לא היתה, לא תהיה גם לעולם.
כן, זו אהבה, אני יודע- זה מושלם!
והלב, הלב כואב. תאב לעוד רוצה יותר.
מנסה להתקרב, אך המרחק לא מוותר.

יושב על אדן החלון, היום מולי אינו שקט.
מתעכב על זיכרון, וגופי כולו רוטט.
מתגעגע אני ונכסף, נסחף עם הגלים.
בדממת מוות הירח צף, מציץ בינות לעננים.

זוג פוסע על החוף, בחסות החשכה אוהבים.
כנשר המגביה עוף, מביט בהם א-לוהים.
נזכר הוא באדם וחווה, אותם ברא רק אתמול.
נטע בהם את האהבה, ובזכותה צמח הכל.

יושב על אדן החלון, השחר עלה- הבוקר הפציע.
לא פוחד מכישלון, יום יבוא והיא תופיע.
מתוך הדממה הרועשת, גובר על קול השאון
בוקע בקריאה נרגשת, צלצולו של טלפון.

קולה חדר אל אוזני, בגופי עברה צמרמורת.
עכשיו אינני לבדי, לפתע הס! ואז אומרת:
יחד נמשיך להיות, אותך לא אשכח.
ואני לוחש בעיניים עצומות, "אני אוהב אותך".