שב, שב, הנה אביא לך כסא. שב. תאכל בשקט, במזגן. תאכל  בכייף.
בתיאבון.
בחרת טוב, חזה בקר. גם יותר טעים וגם יותר בריא מכל הפסטרמות
האלה. אנגינה, שפעת, לך תדע מה יש לעופות שהורגים, בשביל להכין
אותן.
הבקבוק שלקחת, זה טעים בכלל? לפי הצבע - לא נראה, אבל אתה
משלם. אתה קובע.
פסיפלורה.
הזמנתי שני ארגזים: אחד של ליטר וחצי ואחד של בקבוקים קטנים
כמו שאתה שותה. במקרר - הכל הולך. כשרותח בחוץ כל מה שאני שם -
אני מוכר. אנשים ניגשים, פותחים את הדלת ולוקחים מה שבא ליד,
בדיוק כמו שאתה עשית.
עם הגדולים אני תקוע. מכרתי רק בקבוק אחד, דווקא לקליינטית
קבועה - גב' דוידסקו קוראים לה. באה כמעט כל יום. קונה חלב
לאברשה שלה, קוטג' חמישה אחוז לאברשה שלה ולחם שחור - אחיד כמו
שהיא קוראת לו, שזה הלחם שהכי מזכיר לאברשה את ה"ימים
הטובים". טעם של פעם,  לפני שהמציאו את המכונות שפורסות  את
הלחם, אורזות אותו ומדביקות מדבקות על הניילון. אי אפשר
להבדיל, לפי מה שהוא אומר, בין טעמו של הניילון לבין הלחם
שבתוכו. דומה בדיוק.
האחיד - פחות או יותר נשאר באותו טעם. של פעם.
זה כל מה שגב' דוידסקו קונה בדרך כלל.
לפעמים, כמו אתמול, היא לוקחת שתייה, אבל רק כשהיא מארחת.
שאלה: "מה כדאי לקחת"?
עניתי: "אהה... קחי תפוזים... ענבים... מנגו"
וככה בשביל להתחיל למכור הכנסתי את הפסיפלורה.
"אומרים שזהו פרי התאווה" - הוספתי.
בבת אחת סובבה את ראשה אליי ואמרה:
"פרי התאווה? - תן לי בקבוק אחד. קצת תאווה, זה בדיוק מה שחסר
לאברשה שלי. אתה יודע?  כשאני מדברת איתו, הוא לא מסתכל לי
בעיניים יותר. רק בעיניים? הוא לא מסתכל עליי בכלל ".
"אני שומע אותך" - הוא אומר לי, "צריך אוזניים, לא עיניים. אני
שומע אותך ואת שומעת אותי. זה מספיק, לא"?
"לא תמיד הוא היה כזה. הכרנו באולפן לעברית, כשהוא  ניגש אליי
ואמר לי שאני מוכרת לו עוד מרומניה, מבוקרשט. מתברר שגרנו ממש
באותו רחוב.
אני... לא זוכרת שנתקלתי בו לפני כן. אמר שבגלל היופי שלי הוא
התבייש לגשת ולדבר איתי, אבל עד היום אני חושבת שזה לא נכון.
הוא פשוט חיפש סיבה לחזר אחריי. רצה להיפגש ואני אמרתי, שהוא
קודם חייב לדבר עם אבא שלי. אבא חייב לאשר.
היום זה נשמע מצחיק, אבל אז...חמישים ושלוש שנה עברו מאז...
גרתי במעברת קיסרי שהיא אור עקיבא של היום. סיכמנו שהוא יגיע
למחרת בצהריים.
חיכיתי לו בפתח האוהל ומרחוק ראיתי אותו מתקרב בכבדות  על
הדיונה הגדולה שלפני המעברה, מתיז חול לצדדים.
הוא הגיע רטוב מזיעה, נושם ונושף את האוויר החם מהפה בשריקה
ואמר לי: "שלום". לא התלונן, לא אמר מילה נוספת ורק החזיק בידו
חבילה. נכנסנו לאוהל ולפני שאבא שלי הספיק לפנות אליו, אברשה
מסר לו אותה. אבא אמר תודה והתחיל להסביר לו שאם הוא פוגש אותי
זה ייגמר בחתונה, "אבל לפני שהבת שלי תכיר אותך, אני צריך
להכיר אותך. אתה חייב להיות רציני, למצוא עבודה ולפרנס את
הנסיכה בכבוד - זאת הבת היחידה שלי ומי שיקח אותה לאישה צריך
להיות שווה את זה".
אברשה נשבע שרק ככה זה יהיה. סיפר על עצמו, על כוונתו ללמוד
הנדסה, לעבוד תוך כדי, לחסוך ועל זה שאני אמשיך להיות "נסיכה
קטנה" גם אצלו. כשסיים לדבר, אבא פתח את החבילה שהביא. בתוכה
היה רדיו חדש. משכורת חודשית באותם זמנים.
אין חשמל, מקלחת אחת משותפת לכולם במעברה, אין מקרר, רק
-פתילייה, אוכל משימורים ומיטות סוכנות. אבל לנו יש רדיו.
השקיע אברשה, אולי אפילו יותר ממשכורת חדשית. וגם הלך אחרי
במדבר.
עשה את הרושם גם על האבא וגם על הבת.
עכשיו, לא מסתכל לי בעיניים. פרי התאווה אתה אומר? שישתה. אם
לא יועיל לו - לא יזיק.
עזרתי לה לסחוב את המצרכים הביתה, נכנסנו והיא:"אברשה? אברשה
שלום. אברשה - הייתי במכולת והבאתי כמה דברים שאתה אוהב. הבאתי
גם שתיה. אברשה ?
אברם! תעזוב את העיתון ותסתכל עליי"!
"מה את רוצה"? - הוא עונה לה. "האוזניים שלי בדיוק מולך. אני
שומע אותך, עכשיו גם את שומעת אותי. זה מספיק, לא"?
תאמין לי ידידי: חוץ מהלחם שאברשה דוידסקו אוהב, שום דבר לא
כמו שהיה פעם.