הכפור מלטף אותי,
חודר למעמקים,
אף אחד עוד לא פלש כך,
אל ליבי הנעול מבפנים.

הגשם מנקה אותי,
מנחם את הפצעים.
תוהה מתי הבריות יבדילו
בין הדמעות למי גשמים.

נצור וקצת עכור
ליבי המנוכר מסביבתו,
לא יכול להרשות לעצמו,
להישבר ולצאת מתבניתו.

מחכה לדבר, שיפלוש
כמרגל בחסות החשיכה
ישבור את ליבי לרסיסים
שאוכל לבקש מעצמי, סליחה.

כשהגשם הראשון ירטיב,
את אדמתי שבה ינוח
צערי אשר קצו אינו נראה
אחייך לקול טיפטופה של השלווה.

מחכה לנשמה, שתהיה לי נחמה, ותניח מטלית לחה, על ליבי הקפוא,
שתצעק את שמי אל הדממה, ותנער כך את ליבי מגבישי הקרח,
היא תבוא כך עם הרוח, כמו יונה צחורה ביום סגריר, תכסה בכנפיה
על עיני, כמחסה מפני הכפור. ברגע זה אדע, שלליבי עוד יש
תקווה,
שישנה מילה, תפילה, שתחשוף אותי לאור, תפילה, שתשחרר את נשמתי,
מהתמכרות הכפור.