הולך בתלם, עדין בהלם
מהאור שסנוור את חושיי
החושך סמיך, מושך כמו בקסם
חודר אלי, מהפנט את עיניי.

הולך, מתעלם מהסובב,
אל עומקה של החשיכה,
ממשיך בלי לחוש בכאב
החושך מספק לי שכחה.

אשחרר את ידיי מכבלי אסורים,
אחזור בעקבות הרסיסים השבורים,
של נשמתי השבויה בין שרכים עבותים,
של חושך נצחי המוביל לשאול תחתיות.

אפקח את עיניי מכסות של שקרים,
אל האור שאבד בדרך חשוכה
ארוץ אחרי קול, בעמקים, בהרים,
הקול השבור של נשמתי הבוכיה.

חשוך לי מדי וקר לי נורא
נעלם הירח ישנה רק תקרה
לא עוצר, ממשיך בדריכה,
אוסף את דמעות נשמתי הבוכה.

טוב לי שם בעמקי האפלה,
חסר דאגות עמוק בשאלה,
אך תמיד אחוש את מחסור התפילה,
תמיד ארגיש שחשוך לי מדי.