היי! מה אני עושה כאן?
חוזרת השאלה, מתנגנת.
למה?! זה נשמע כה מוכר,
חוזרת הרגשה, מתעצמת.
אוויר לילה קריר, זפיר.
עימעום אורות העיר,
מזכירות לי את השיר,
שרק אני מכיר.
אל עצמי, לתוך,
עולם שכולו רוך,
חבוי בתוך קליפה,
שבוי בין שתיקה לשתיקה.
רק זיכרון ילדות,
של חיים עם קצת זהות.
חיבור בין נשימה,
לקול רוח הומה.
מה אני עושה כאן, בשביל
מה אני קיים אז, לשם מה
אני צריך עוד, לשמר קולות,
זכרונות, נשימות, שתיקות.
תפסי אותי, שלא אברח
תחזיקי אותי, שלא אשכח
תזכירי לי, שתמיד מוכרח
לשמר את הרעל בגופי.
עד שיכלה את עצמותיי,
עד מתי שיפסקו נשימותיי,
עד הזמן שיעלמו זכרונותיי,
אז כבר לא אשאל, עד מתי.
אז לא אוכל, לחפור במחשבות,
אז לא אביט סביבי, אז לא אחזור,
על שאלה שאת נשמתי צובעת שחור.
מה אני עושה כאן? עד מתי... |