מכיתה א' הוא היה ילד בעייתי, כזה שגורר אחריו כלמיני בנים
אחרים להפריע או ללכת מכות. את החדר של המנהלת היה פוקד לעיתים
קרובות, וההורים שלו היו נגררים אחריו לשם בתדירות מצערת.

"נגרר". היה כל פעם שם את השלט הזה על האחורה של המכונית, מחבר
את השאקלים, ולדרך. "אף אחד לא ממש מאושר לעשות את העבודה
הזאת, זאת עבודה כפוית טובה, אבל מישהו צריך לעשות אותה" - חשב
לעצמו כל פעם מחדש. משתדל להרגיש תחושה של שליחות. אולי זה
בגלל שלא היה משהו בביה"ס, אולי זה עניין של אופי, או אולי
פשוט מזל. הוא התנחם בבונוס הגדול שהיה שמור לו בצידה של
העבודה הזאת. את המכונית שלו לא היו גוררים. והיה יכול לתקוע
אותה אפילו מול עריית רמת-גן בחנייה כפולה ובלי תו ואף אחד לא
היה נוגע.

סה"כ זה לא כלכך נעים להיות האיש הרע, אבל הוא כבר היה רגיל,
עוד כשהיה קטן. כמה קללות שספג, תחינות, אפילו שוחד. שום דבר
לא היה עובד אצלו. כמו רובוט שפשוט מתעלם מנוכחות לא-רלוונטית
של בני-אנוש מסביבו, היה מתעלם מהצעקות של אלו שהיו נשרכים
אחריו שעה שהיה עושה את כל הסידורים לפני הנסיעה אל מגרש החניה
של העירייה. היה יכול להבין אותם אבל אין מה לעשות. סה"כ יש
עוד הרבה עבודות שלא נעים לעשות כמו אוטו-זבל, אבל הוא היה
באוטו-גרר.
 
כלכך הרבה אנשים הוא כבר גרר, אבל היה נדיר שהכיר מישהו מהם
וגם ככה זה לא ממש היה אכפת. עד לפעם הזאת. לקח לו כמה דקות
להיזכר. הפנים נראו מוכרות. מסתכל ברכב הכסוף עם החלונות
הכהים, בעניבה שהשתלבה כלכך יפה עם החליפה. האסימון נפל. זה
היה ששון מהביה"ס היסודי. זה שתמיד היה נגרר אחריו כשהיו
מבריזים משעור התעמלות. פעם אחרת גם גרר אותו למכות בגלל איזה
מישהי מהכיתה המקבילה. גם הוא וגם ששון ידעו שאין מה לעשות.
אין פרוטקציות במפקח החניה של עריית רמת-גן. אבל אח"כ שששון בא
לשלם לו במגרש החניה של העירייה, זה התחיל להעלות לו כלמיני
הרהורים על החיים, ועל גורלות ומזלות. מין גישה דטרמיניסטית
כזאת, שלא משנה מה תעשה בחיים, הרבה אתה לא יכול לשנות. או
שאתה גורר, או שאתה נגרר. וזה העציב אותו. זה העציב גם את
ששון, שכנראה הבין יותר טוב ממנו מה זה דטרמיניזם, רק שהמחשבות
שלו היו בכיוון ההפוך. הוא לא הסכים להיות נגרר יותר. לא אחרי
הרצונות הכמוסים של אימא שלו שיהיה עורך-דין, לא אחרי הדחפים
של אשתו למכונית יוקרה ובית בצהלה,  וגם לא אחרי הילדים -
שנראה לפתע שהיו חוברים אל שאר העולם לחזית אחת כנגדו.

הם הישירו מבט אחד אל עבר השני.
- "מוזר, לא?"
- "מוזר לאללה!" ענה ששון.
- "מה עושים?"
שתיקה קלה.
- "מתחלפים.." מלמל ששון.
- "לההה.. ששון, אתה רציני?"
- "מה כבר יש לנו להפסיד" ,ענה.
- "תראה ששון, לי בטח שלא אכפת אבל לך יש הרבה מה להפסיד פה
   יש דברים שפשוט אי אפשר לעשות. עם כל הרצון הטוב,.." אמר
לששון בקול מהוסס
- "רק בזהירות אה, זאת מכונית יקרה. לנהוג לאט אתה שומע?"

כמה סידורים אחרונים. השלט "נגרר " באחוריו של הגרר. זהו, הכל
מוכן. ששון נכנס אל הקבינה של הגרר וסגר את הדלת בטריקה. גם
הוא טרק את הדלת הכסופה, נזהר לא להכתים את הריפודים בבגדיו
שהיו מוכתמים בגריז שאקלים אפור. שניהם התניעו יחד, כמו בתיאום
מושלם. והחיוך נסוך על פניהם אט אט, חודר פנימה בקלילות, שעה
שהמכונית הכסופה והגרר המקרטע חוצים ברחובות רמת-גן. "או שאתה
גורר, או שאתה נגרר" - מלמל לעצמו. "בלי ספק ניצחון על
הדטרמיניזם.." - הרהר ששון.

הדלתות נפתחו. זה היה בדיוק בנקודה בה נפגשו שוב, אחרי כלכך
הרבה זמן שלא ראו אחד את השני. בנקודה בה היו רק לפני שעה קלה.
"אל תשכח את ה'נגרר', אה?" צעק ששון מוריד את השלט מהגרר,
ומישר את בגדיו.
- "תודה!"
- "תודה לך!" החזיר ששון רגע לפני שסגר את החלון הכהה, והפך
לנקודה קטנה ומוכספת. נעלמת אי שם ברחוב הסואן של רמת-גן.