שהייתי קטנה אהבתי חתולים, כילדת מפתח נהגתי להסתובב בגנים
ציבורים ולאסוף חתולים. בערב הייתי חוזרת לבית עם חתול, ואמא
שלי היתה אומרת,שאין מקום בבית, שלטפל בחתול זה עסק לא קל-
צריך לשמור עליו, ולהאכיל, ולנקות, ובכלל אבא יתעצבן.אז על
גידול חתולים ויתרתי...
כיום אני בת 32, גרה בוילה ברמת- גן עם דודתי גילי.גילי בת 47,
רווקה מזדקנת החושבת, שהיא עדיין יפה.
גילי היא לא רק דודתי, היא גם חברתי הטובה ביותר .החיים איתה
נוחים, אנחנו אוהבות לצאת ביחד למוזיאונים, סרטים, מסעדות, בתי
קפה.אנחנו אוהבות לשחק בטארות ולשאול, אם זה הבליינד דייט
שאיתו נתחתן. אנחנו אוהבות ללכת לפארק לעשות פיקניק ביחד בערב
של גבינות ויין.
ערב אחד בשלהי הקיץ היינו בפארק. גילי כבר הלכה, כי השמש שקעה
ונעשה קריר. אני עדיין השתהיתי ליד האגם נהינת מהשקט ומהקרירות
של האויר. לפתע ראיתי ילד בן שלוש או ארבע עומד ורועד.
הוא היה ילד יפה שחום עם שיער שחור וחלק ועניים חומות,
גדולות, בורקות ואולי קצת עצובות. שאלתי אותו "ילד מה אתה עושה
כאן לבד? "
והוא לא ענה לי. שאלתי "איפה ההורים שלך? " והוא לא ענה.
הוא רק אמר, במבטא פלסטינאי, "אני בא איתך". חייכתי ואמרתי
"אתה לא יכול לבוא איתי. בוא נחפש את ההורים שלך". הלכנו
והסתובבנו והיה קר. הלכנו וחיפשנו ולא היתה שם נפש חיה. נעשה
כבר מאוד מאוחר, ושאלתי אותו  "מה נעשה? " הוא אמר "אני בא
איתך". אז הלכנו לוילה,
וגילי מנומנמת אמרה "את לא יכולה להביא ילד לבית זה לא
חתול..."ואז נרדמה.
לקחתי אותו למטבח, והכנתי לו ארוחה חמה. הוא אכל רק חצי פרוסת
לחם עם מעט גבינה לבנה. לאחר מכן הראיתי לו היכן הסלון,
האמבטיה וחדר השינה. אמרתי לו,בביטחון מוחלט לא יודעת למה,"אתה
נשאר כאן". הוא חייך אליי במבט בטוח בעיניו.
מאוחר יותר נכנסנו לחדר והתיישבנו על המיטה. בין בליל המכתבים
שלי
הוא אמר "אני שמח אני בא איתך", ואני אחזתי בו ואמרתי "בוא
אליי אני אלמד אותך איך להיות גבר..."