אמת מגרדת את דפנות ליבי
מפלסת לה דרך דרכו החוצה,
בציפורניים חשופות בתוך קירבי
שורטת את קברה המת.

שבו קברתי אותה לפני זמן
ביערתי ממנה כל סימן,
אך שומע אני נשימותיה
חש אני את בעיטותיה.

מאיתותיה, הס, מתעלם
מקווה שהיא לעד תעלם,
תתפרק שוב לגורמים
כמו כל הרגשות האחרים.

כמו מטפס צומחת מבפנים
מצפה כך את גרוני בעליה,
טורחת כדי שאחוש יסורים
שלא תהיה לי אחרת על פניה.

אם לא אשחרר את האמת בעיתה
תכלא היא את נשימותי בניצניה,
אם לא אהפוך את ליבי לביתה
את חיי תמלא היא באנחותיה.

רוצה היא להרים ראשה מעליי
לקלוט אור שזמן רב ממנה נחסך,
אולי לנסות לנתבהו דרך שביליי
אל תוך ליבי, אוויר צח, אור זך.

אמת שלי, שמעתי קריאתך
המתיני נא, עצרי עצמך
שריטותיך, גורמות לי למעוד
תני לי בדרכי להמשיך לצעוד.

אף אם זאת דרך השקר,
גם אם זהו נתיב של כבוד,
יום יבוא ואשים לראשך כתר,
ועלי אתן לך למלוך ברוב הוד.

אם לא אגווע עד אז, אם תשארי בי עוד...

אמת.