אז הדלקתי סיגריה,
הוא אמר לי, "את אוהבת את העניין הזה של הסיגריה שאחרי, הא?"..
הוא יושב בקצה השני של המיטה, מנגן על הגיטרה, בקושי מסתכל
עלי. ואני, כמו מטומטמת, חייכתי וחשבתי "מה את עושה כאן? את לא
בחורה מהסוג הזה, נכון? את לא כזאת.
חשבתי, "הקלות הבלתי נסבלת של.."... ומה עכשיו? בבוקר הלכתי
הביתה עם תחושת ניצחון, בערך. הרגשתי חכמה.. אחר כך בכיתי על
זה.

למחרת נפגשנו שוב, ושוב סיגריה, ושוב התעלמות. הרגשתי
מטומטמת.. רק אז הבנתי מה באמת קורה איתי.. אמרתי לעצמי, "זה
לא יקרה שוב".. אבל נתתי לזה לרוץ.
כבר נמאס לי לעשן.
אמא הסתכלה עלי.. ועם מבט של האמא הפולניה המאוכזבת היא אמרה,
"את יכולה להיות מה שאת רוצה, רק שאת יושבת בבית כל הזמן, בחדר
המזבלה שלך, לא עושה כלום, עם החלומות הגדולים שלך אפילו בגרות
אין לך. את תראי, בסוף אף אחד לא ירצה אותך, אפילו הצבא לא
ירצה ילדה דפוקה כמוך". אמא, תשתקי כבר, זה לא שאת במצב כל כך
מזהיר, אבא צדק כשהוא עזב אותך. זה מה שרציתי להגיד לה, זה מה
שתמיד רציתי להגיד לה אבל אף פעם לא היה לי אומץ. היא באמת
בנאדם חרא.. וככה גם הילדים שלה. מזל שאין ביננו קרבת דם.

לפעמים היא צודקת, אני חיה חיים חסרי פואנטה, כמו הסיפור הזה,
מחכה לצבא, כמו איזה כבשה. "את ילדה מיוחדת", הם אומרים. וכולם
אוהבים אותי ..