מלחמות, כאב ואימה. דברים אלו מאפיינים את עולמנו כל כך
בבהירות עד שנראה שאין אנו שומעים את זעקות האימה שעולמנו
משמיע. חום, אהבה וחמלה הפכו לבדיחה צינית חסרת משמעות אשר גם
היא הולכת ונשכחת מתודעתנו האגואיסטית. האדם בעזרת הטכנולוגיה
והאגואיזם המנופח שלו הפך את עצמו למין חצי אל אשר שולט ביד
חזקה ורמה בכדור הזה אשר אנו קוראים לו בית. אין אנו מבינים
שאנחנו הורסים את עצמנו. אין אנו מקשיבים למצפוננו, אנחנו תמיד
"יודעים" שאנחנו עושים את הדבר הנכון. והקול הזה, כן הפחד הזה
שגירשנו בעזרת האגו שלנו חוזר ומבעבע בלילות השקטים. ובלילות
אשר אנחנו נשארים אם עצמנו לבד, אותו קול חוזר ומזכיר לנו את
הפחד הגדול ביותר שלנו. אך כבכול בוקר אותו קול משתתק הפחד
נעלם ואנו חוזרים לשגרת יום נטולת פחדים.
פחד עובר בגופי כאשר אני נזכר בכל פחדי ואיך ברחתי מהם רק כדי
לא להתמודד אתם. החלטות שגיות אשר בחרתי רק כדי לא להתמודד אם
משהו קשה יותר. והקול השקט הזה חוזר כל לילה מזכיר לי איך
הדברים יכלו להיראות אם הייתי בוחר אפשרות השניה, הקשה,
הנכונה. ואם הייתה לי אפשרות שניה, האם הייתי בוחר בדרך הקשה
או הקלה? איני יודע, עצם המחשבה עצמה מעביר בי צמרמורת. אך אני
איני אדם המשפיע על העולם. אני מוצא מפלט בדמיוני, במילים
שבדף. אך אותם אנשים אשר כן משפיעים על העולם. כן הם האנשים
אשר לא מקשיבים למצפונם ופועלים מתוך אינסטינקטים חייתים, קול
מצפונם גווע לאיטו. בלילות השקטים אין הם יכולים לשמוע יותר
מאשר מלמול בראשם הפרימיטיבי של מה שהיה פעם הקול שכוון אותם
והראה להם את הדרך הנכונה, את הטעות שעשו, את הכאב שגרמו לעצמם
ולאנשים שמסביבם.
הפכנו לאיזשהו סוג של חוות נמלים מפותחת. בימנו הפרט לא נחשב,
החשיבות היא בשביל הכלל. גורמים לנו לחשוב שהפרט לא יכול
להתמודד בלי הכלל העוטף אותו ברחם אשר מסתיר אותו מהמציאות
הקשה, הכואבת והחופשייה. רובנו לא מתמודדים אם בעיות בנפרד,
רובנו לא בוחרים את בחירתנו כי היא נכונה לנו. אלא אנו מקשיבים
לאנשים העוטפים אותנו מכל הכיוונים. הפכנו למאין ישות אחת
מורכבת. פוחדים להיחשף לעולם האמיתי, להבין את מעשינו ולהשלים
אתם.
אך מה היה קורה אם האדם היה שוב אדם לעצמו, אדם המקשיב לאותו
קול שקט בלילות האפלים. ואולי כל מה שאנו צריכים זאת השתיקה
הזאת, האפשרות לסדר את המחשבות אשר רצות להן בראש מידי יום. אז
אולי נוכל להבין את הכוח האמיתי שיש בנו, אז אולי נוכל להתמודד
אם הבעיות התוקפות אותנו מידי יום, אז אולי נוכל לשמוע את
העולם זועק ומתחנן מאתנו להפסיק את הרס החיים על פניו
המצולקות.
כוחה של השתיקה הוא כל כך חזק עד שאנו פוחדים להקשיב לה, להבין
אותה, לאמץ אותה לחיקנו. ואולי אם כולנו נשתוק ונקשיב לה,
לאותה שתיקה. אולי אז נבין מה אנו עושים לעצמנו ואיך אנו
הורסים אחד את השני.
יעברו שנים עד שנשתוק, עד שנבין ועד שנפעל. עד אז אותו קול שקט
בלילות ימשיך וידעך, ימשיך לדבר מבלי לדעת שמלותיו נשמעות
כמלמול מטריד בחשכת הלילה התמידית אך יום אחד אותו קול שקט
יזעק באימה למעשינו. אולי רק אז נשתוק ונקשיב.


                                       אילן פאוויס
                                          A.K.A
                                    Grass Hopper