"היא נוסעת, עידן!" רון אומר בנחישות עזה "היא נוסעת! היא תהיה
בארצות הברית במשך 6 חודשים! אתה יודע כמה זה?! חצי שנה!".
אני מקמט את מצחי וחושב מה עלי לעשות... הרי אני יודע שהיא
נוסעת למשלחת לארה"ב... אני לא אראה אותה במשך חצי שנה... מה
עלי לעשות?
"אתה לא קולט?! אתה לא תראה אותה למשך חצי שנה!" רון אומר לי
אחרי שכבר הבנתי זאת "אתה חייב לעשות משהו!".
אני מתלבט. האם עלי להגיד לה לפני שהיא נוסעת? האם עלי להודות
באהבתי עליה לפני שהיא עולה על המטוס? אני חושב וחושב...
"מה אני צריך לעשות? מה יהיה?" אני שואל את רון.
"אתה צריך לספר לה עוד לפני שהיא עולה לאוויר" רון אומר.
ולכן אני פוסק על החלטה מיידית, נועל נעליים בזריזות ורץ לרחוב
מבלי לומר מילה לרון.
"בהצלחה!" הוא קורא לי ומחזיק אצבעות, ברצון שאני אספיק
להגיע.

אני קורא למונית בהתלהבות. המון מכוניות נוסעות ברחוב הזה...
הרחוב ההומה הזה... אני ממשיך לקרוא למונית! מנופף בידיי חזק,
חזק! קופץ גבוה, גבוה! אני חושב שזה הרגע שאני הכי התלהבתי
ממשהו כל חיי.
מונית אחת מגיעה. הנהג עושה לי פרצוף מוזר, כאילו אני נחשב
למטורף על התלהבותי.
אני נכנס למונית במהירות ואומר מאוד לא ברור:
"לשדה התעופה בן גוריון! תמהר!".
אני לא יודע איך הנהג מבין את מה שאמרתי, אבל זה לא משנה
לי...
לפתע, הנהג נדבק במחלת ההתלהבות שלי, לכן הוא נוסע מהר, מהר!
במהירות כה גבוהה עד שהיא כבר אסורה אפילו כשאנחנו מגיעים
לכביש המהיר! בטח 160 קמ"ש! המונית נוסעת באדום! עולה על
השוליים! המכוניות האחרות מצפצפות בחוזקה וברוגז! הנהגים
האחרים צועקים לעבר הנהג ומקללים אותו! אבל לנהג ולי לא אכפת
מהמכוניות ולא אכפת לנו אפילו אם נעבור תאונת דרכים, כי המטרה
שלי היא להגיע לשדה התעופה כמה שיותר מהר! ואני אקח את כל
הסיכונים כדי להגיע לשם! אני צועק לנהג:
"נו, כבר! יותר מהר! יותר מהר! אני חייב להגיע לשם בזמן!".
אני מסתכל על השעון ונלחץ, כי אני יודע שהמטוס שלה יוצא בעוד
כחצי שעה ויש סיכוי שהיא כבר חוצה את השער ואני לא אוכל לומר
לה מילה... אבל יש בי תקווה! אני חושב לעצמי: "אני אצליח!".
אני מחזיק את שתי ידיי בחוזקה ומחכה לרגע שאראה אותה. מתחיל
להזיע... מתחיל לרעוד...
לפתע אני רואה את שדה התעופה! כן! הוא באופק! אני רואה מטוסים!
אחד ממריא, אחד נוחת ועוד המון מטוסים פשוט עומדים בשדה.
אני מתקרב! עוד יותר ויותר! וכל שההתקרבות גוברת, כך גם
ההתרגשות גוברת! כן! אני מגיע!
הנהג עושה עצירה פתאומית ישר ליד הכניסה לנמל.
אני חוטף מכה רצינית במצח. המצח מתנפח, אבל לא אכפת לי. אני
נותן לנהג 200 ש"ח ומזנק אל מחוץ למונית בלי אפילו לומר לו
"תודה רבה" או "תשמור את העודף". הנהג לא שם לב אפילו שלא
אמרתי לו כלום או שהבאתי לו סכום כסף מוגזם לחלוטין, כי גם הוא
רק רוצה שאני אספיק... שאני אגיע... אפילו שהוא לא יודע מה אני
עושה בשדה התעופה בלי מזוודות. בלי אפילו תיק קטן...
אני נכנס לבניין ורץ כמה שיותר מהר! אני דוחף אנשים! מפיל
מזוודות! ולא אומר אפילו "סליחה" או "אני מצטער" כמו שלימדו
אותי לומר אחרי שעושים דברים כאלה. האנשים מתעצבנים, כי לי? לי
לא אכפת!
אני שומע קול של אישה ברקע "שער 47 לקראת טיסה 538 ללוס אנג'לס
נפתח כעת".
אני נדהם, ממש חוטף הלם, אבל לא מוותר. רץ עוד יותר מהר! מרגיז
עוד יותר אנשים! מתקרב! עוד מעט אני שם! הלב שלי פועם חזק!
חזק!
אני מרגיש אותה קרובה! אני עוד מגיע אליה!
"שער עשרים ושבע!" אני אומר לעצמי.
אני רץ מהר! עוד יותר מהר! עובר ליד כל השערים.
"שער עשרים ושמונה" אני אומר.
"עשרים תשע, שלושים, שלושים ואחת, שלושים ושתיים...".
אני נופל. נפגע בברך שמאל. אבל אני ממשיך! אני לא מוותר עכשיו!
עוד 15 שערים ואני מגיע!
אני קם וממשיך לרוץ, למרות הנפיחות במצח והפצע בברך.
"שלושים ושמונה! שלושים ותשע! ארבעים!...".
העיניים שלי גודלות ומתנפחות, כל הגוף שלי רועד, אני בקושי
נושם... אני עוד שנייה מתעלף... אולי אני סוס ששוחרר לחופשי
וכעת הוא דוהר ודוהר כמה שיותר מהר במדבר הגדול... אולי אני
צבי שרץ במהירות עם רגליו הגדולות בין העצים. אני בורח ובורח!
אסור לאריה לתפוס אותי! אולי אני עוד במירוץ מרתון. רץ ורץ
בשיא המהירות! אסור לאחרים לעקוף אותי! עוד שנייה אני מנגיע
לנקודת הסיום!
"ארבעים ושלוש!!! ארבעים וארבע!!! ארבעים וחמש!!! ארבעים
ושש!!!".
הנה הסוף! אני בא! רק עוד שלוש שניות של ריצה מייגעת! אני מגיע
אל החופש!!! אני נס מהאריה!!! אני רץ אל נקודת הסיום!!!
"א-ר-ב-ע-י-ם ו-...".
"עידן! עידן! קום כבר!".
פתאום הכל הפך ללבן, רק לבן.

"מה? מה?" מצאתי את עצמי בכיתה... בשיעור היסטוריה... הסיכום
על העלייה השלישית כתוב על הלוח... המורה שלי, עידית, עמדה ישר
מולי עם ידיים שלובות, כאילו חיכתה למשהו כבר המון זמן ואיבדה
את סבלנותה.
רגע... היא לא בשדה התעופה... היא בכלל לא הייתה אמורה לנסוע
לשום מקום... הנה היא, שני שולחנות מצד שמאל + שולחן אחד למטה
ממני. היא מסתכלת עלי, אבל זה לא מיוחד, כי כל הכיתה מסתכלת
עלי ומצחקקת...
"סליחה, המורה" חזרתי לעולם.
"אם זה יחזור על עצמו, אז אתה תמצא את עצמי בביה"ס בשעה שבע
וחצי!" היא אמרה ברוגז וחזרה על יד הלוח, כדי להמשיך ללמד...
התנשפתי... הרגשתי מין נפיחות במצח, אבל כשמיששתי אותו, לא
חשתי בשום נפיחות. הרגשתי פצע בברך, אבל כשהבטתי בו, לא ראיתי
שום פצע.
לפתע נשמע צלצול. היא פנתה אליי מיד ושאלה בצחקוק קל:
"היי, מה קרה לך קודם? נרדמת?".
"כ... כן, לא ישנתי הרבה בלילה הקודם".
פתאום ראיתי שכל מה שהיה בכיתה זה כמה תיקים, קלמרים על
שולחנות, סיכום העלייה השלישית על הלוח, היא ואני. המורה הלכה
לחדר המורים והתלמידים - לשיעור התעמלות. זאת ההזדמנות שלי...
כל-כך הרבה זמן חיכיתי לזה. הפעם, אני אקבל את האומץ! אני אגיד
לה!
"אממ... תגידי...".
"מה?" היא שאלה.
"רציתי רק לדעת אם... אה...".
"רציתי לדעת אם מה?" היא שאלה וצחקקה את הצחוק החמוד שלה.
"א... את רוצה אולי... להביא לי את סיכומי השיעור של השיעור
הזה? כי לא כתבתי כלום...".
"אוקיי" היא אמרה והוציאה את המחברת שלה מהתיק.
"לא!" פלטתי צעקה.
"מה?" היא לא הבינה.
התרגזתי על עצמי וחשבתי: "אני לא הולך להגיד עוד תירוץ שטותי
שוב!".
"אממ... התכוונתי... אה... את רוצה מתישהו... לצאת איתי
לאנשהו?...".
"כן, זה יהיה נחמד...".
חייכתי חיוך ענקי ודמיינתי את עצמי על גג העולם! שואג מרוב
אושר! הרגשתי את עצמי עף מעל הים ומעל היבשה! אני לא מאמין!
סוף סוף! העיניים שלי נצצו...
"עידן? עי... עידן?" שמעתי אותה פתאום, כנראה קפאתי לעשר שניות
במהלך המחשבות שלי.
"כן" עניתי "אז את רוצה ללכת לאכול גלידה היום?".
"כן" היא חייכה.

וווואאאאוו!!!!!! הייתי פשוט מאושר... הכל הלך כל-כך טוב...
יצאנו יחד, אכלנו גלידה, היא אפילו הציעה לי לקחת ביס קטן
מהגלידה שלה! הצעתי לה אחר-כך והיא הסכימה! איזה כיף! דיברנו
ודיברנו, אפילו גרמתי לה לצחוק. היא עשתה רושם כאילו היא ממש
חיבבה אותי. אחרי הגלידה, יצאנו להליכה לאור הערב הכסוף (טוב,
הוא לא היה כסוף, אבל ככה זה היה נראה לי...), היא סיפרה לי על
עצמה ואני סיפרתי לה על עצמי והיא מאוד העריכה אותי ואת
האישיות שלי. הלכנו בכל השכונות הקרובות ושוחחנו במשך שלוש
שעות...
לבסוף הגענו אל מחוץ לבית שלה...
"טוב, אז ביי" אמרתי בשקט.
"ביי" היא ענתה לי בקול מקסים שלה.
עמדנו זה מול זו בשתיקה... היא לא נכנסה לבית שלה וכנראה היא
ציפתה שמשהו יקרה... לכן קירבתי את שפתיי לשפתיים שלה והיא
נראתה מתרגשת... היא עצמה את עינייה ואני עצמתי את עיניי...
הרגשתי אותה קרובה אליי כל-כך ו...
"עידן! זאת הפעם השנייה שאני מעירה לך! קום כבר!".
הייתי באותו מצב כמו קודם וזה מאוד איכזב אותי.
"מחר אתה בא לביה"ס בשבע וחצי! איזו חוצפה יש לך!" שמעתי את
עידית.
כשנשמע הצלצול המורה הלכה לחדר המורים וכל התלמידים הלכו
לשיעור התעמלות. נראתה בעיניי התמונה של החלום. היו כמה תיקים,
קלמרים על שולחנות, סיכום העלייה השלישית על הלוח, אבל ההבדל
היה שהיא לא הייתה שם... רק אני... הייתי מאוד מאוכזב
ומתוסכל... זה היה רק חלום...

כעבור שלושה שבועות נגמר ביה"ס... התחיל החופש הגדול. ואני הוא
זה שטס למשלחת בלוס אנג'לס, למרות שמשך המשלחת הוא חודשיים ולא
שישה חודשים.
כשהייתי בשדה התעופה, במקום בו מחכים לשער, יחד עם כל 30
הילדים של המשלחת, ראיתי שהם כולם התרגשו. הם דיברו על כל
החוויות שהם יעברו בארה"ב. על כל המקומות שהם מתכננים להיות
בהם.
שלושה שבועות לפני כן, גם אני הרגשתי מהנסיעה וחשבתי על כל מה
שיהיה שם, אבל כשהייתי איתם בשדה התעופה, לא יכולתי להסית את
עיניי מהכניסה לבניין... אנשים נכנסו ונכנסו... גברים, נשים
וילדים... אבל היא? היא לא נכנסה... היא לא הייתה שם... חברתה
הטובה לא שכנעה אותה לרוץ לשדה התעופה, לחפש אותי ולומר לי
שהיא אוהבת אותי, אני בכלל לא בטוח שהיא יודע שאני נוסע, זה
בכלל לא היה משנה לה... היא לא דורשת מנהג המונית להגיע כמה
שיותר מהר לשדה... הנהג לא עובר על 300 חוקי תנועה... היא לא
דוחפת אנשים ומפילה מזוודות, כדי להגיע אליי...
"עידן!" קרא אליי שחר, אחד מחבריי למשלחת "בוא כבר! תפסיק
לחלום!".
"חכה, שנייה אחת" אמרתי בלי להסתכל עליו בכלל, כי אולי בכל
זאת... אולי יש סיכוי קטנטן שהיא באמת תבוא הנה... אולי היא
באמת תתפרץ לבניין ותחפש אותי...
לא, זה לא יקרה, היא לא תבוא...
"אוקיי, בוא נלך" אמרתי. כנראה שקראו ברקע לנוסעי הטיסה ללוס
אנג'לס ולא שמעתי.
השער שממנו יצאנו היה שער חמישים ואחת. עברנו ליד שער ארבעים
ושבע והבטתי בו... שתקתי... לפתע נשמע קול בראשי:
"צא מזה, עידן! זה בכלל לא קרה...".
אבל למרות הקול הזה, המשכתי להביט בשער, לשקוע במחשבות עמוקות
עליה... על החלום...
"בוא כבר! אל תתחיל שוב!" נזף בי שחר והמשכתי ללכת.
המשכתי ללכת ושער חמישים ואחת היה ישר מולי. בדקו לי את כרטיס
הטיסה וברעד רב צעדתי על מעבר לשער... זה היה הצעד הקשה ביותר
בחיי... היא לא באה... היא לא תפסה אותי בדקה התשעים...
במשלחת עצמה לא נהניתי כלל... הלכנו להמון מקומות מהנים...
תכננתי להיות בהם ולכייף כמו אני לא יודע מה... אפילו
בדיסנילנד לא הרגשתי הנאה... החברים שלי לא הבינו מה הבעיה שלי
וניסו לדבר איתי, אבל לא אמרתי להם דבר... רון, שהוא היחידי
שהייתי מדבר איתו על זה, לא נסע למשלחת...
כשחזרנו לישראל ויצאנו מהשער של שדה התעופה, ראיתי המון נשים
עם זרי פרחים מחכות בקוצר רוח לנוסעים, שהיה ברור שהם גברים...
אבל היא? היא לא הייתה שם...

כשחזרתי הביתה ראיתי את רון מחוץ לביתי. הוא לא אמר לי "היי!
מה נשמע? איך היה? נהנית? התגעגעתי אלייך!" וטוב שכך, כי לא
היה לי מצב רוח לזה.
"היא רדפה אחרייך" הוא אמר.
"מה?" לא הבנתי.
"היא רדפה אחריך לשדה התעופה". רון הכריז.
עיניי נצצו, היא כן השתכנעה מחברתה שצריך לרדוף אחרי לשדה
התעופה! היא כן רצתה להגיד לי שהיא אוהבת אותי! היא כן עלתה על
מונית שנסעה בשיא המהירות! היא כן התפרצה אל שדה התעופה! היא
כן דחפה אנשים והפילה מזוודות! אבל היא פשוט לא הספיקה... אם
רק הייתי מחכה קצת... אם לא הייתי מקשיב לשחר המטומטם הזה...
לוודאי הייתי פוגש אותה והיינו מצהירים שאנחנו אוהבים זה את
זו!
התמלאתי באושר מיידי! העולם הקסום חזר! הרגשתי כאילו אני קופץ
אל בריכה של פרחים לבנים, מוצא אותה בפנים ומחבק אותה באושר.
"אני חייב ללכת! אני הולך לבית שלה!" הכרזתי ובאתי לרוץ אליה.
"לא!" הוא צעק והחל לרעוד.
"מה? למה?" לא הבנתי.
"היא רצתה לומר לך שהיא אוהבת אותך בשדה התעופה... עלתה על
המונית... הנהג נסע מהר ככל האפשר...  התנגש במשאית... והיא,
ששכחה לשים חגורת בטיחות... מצאה את מותה במונית".