תמיד התגאיתי בזה שאני לא דומה בכלל לאמא שלי.  זה נשמע לא
יפה, אבל זו האמת.  לא התגאיתי בפני אנשים אחרים, אבל תמיד
חשבתי לעצמי שאנחנו בכלל לא דומות, ושטוב שכך.  אמא שלי אישה
רצינית, רציונאלית, חכמה, משכילה, מבינה, אוהבת וטובה.  אני גם
אישה רצינית, רציונאלית, חכמה, משכילה, מבינה, אוהבת וטובה.
אבל יש הבדל אחד גדול בינינו שמבחינתי תמיד ביטל את כל שאר
הדברים - אני מתרגשת, בקלות, מהכל.  ואמא שלי, לא מתרגשת, גם
בקושי, מכלום.  ואני אוהבת להשקיע, בהכל.  והיא לא אוהבת
להשקיע, בכלום.  ואני אשב ואקרא מילים של שירים ואתרגש ואזיל
דמעה ואזדהה.  ואמא שלי, אמא שלי קוראת רק ספרי ביולוגיה עבים
וכבדים, להנאתה והיא גם לא בוכה, ממש לא בוכה.  מעולם לא ראיתי
אותה קוראת רומן, או טור של כתב שהיא אוהבת, או שומעת מוזיקה
שהיא אוהבת, או מבשלת עם סינר.  היא גם לא מהאמהות שאופות
עוגות שוקולד, היא מהאמהות שאופות לחמי בננות.  אם נדמה שאני
מתלוננת אז אני לא.  הלחם בננות שלה מאוד טעים, אני רק מנסה
להבהיר לכם, שאנחנו לא דומות. אני קונה ספרי מתכונים יפים
ומרהיבים וקוראות אותם להנאתי ומעבירה את ידי על התמונות
היפות, והיא, לה אין ספרי מתכונים יפים.  וגרוע מזה שאין לה
מתכונים, היא לא מעריכה דברים יפים.  ברור לי שתמונות יפות זה
לא העיקר בחיים, אבל יש לי הנאה מלהסתכל על דברים יפים.  והיא
לא רואה אותם בכלל.  כאילו העיניים שלה רואות רק אותיות דפוס
קטנות ושחורות בלועזית שמדברות על מערכת החיסון.  אין לה אף
בושם, ואין לה תכשיטים, ואין לה איפור.  פשוט אין לה.  והיא
הולכת לכל מקום עם נעלי ספורט.  והיא חושבת שזה מטומטם ומיותר
ללכת לבית קפה כשאפשר לשתות קפה בבית וכנ"ל לגבי מסעדות.
ובכלל, למה לצאת מהבית?  ספרי הביולוגיה נמצאים על המדף... מה
עוד בן-אדם יכול לרצות מחוץ לכותלי ביתו?  חברים?  מיותר
לגמרי.  היא גם שונאת את מזג-האוויר.  את כל מה שקשור
למזג-האוויר.  היא לא רוצה להיות בחוץ שיותר חם מ 20 וקצת
מעלות.  והיא לא רוצה להיות בחוץ שיותר קר מ 20 וקצת מעלות.
בקיצור - היא רוצה להיות בבית!  וכשאני יוצאת לעשות משהו, היא
תמיד, אבל תמיד אומרת לי שלא כדאי לי.  כי קר בחוץ.  או כי חם
בחוץ.  או כי איפה אני אמצא חנייה?  ובכלל, היא תמיד תבהיר לי
שצריך להיות משוגע כדי לצאת מהבית ביום כזה.  ו-300 מימות השנה
הם ימים כאלו.  
עם השנים אני והאחים שלי ואבא שלי פיתחנו מנגנוני התנהגות
להתמודד עם האישה המוזרה הזו ששמה: "אמא" בביתנו.  בדרך כלל
כולנו אומרים לה: "כן, כן" ופונים לעיסוקנו - זאת אומרת,
יוצאים מהבית למרות ש- 25 מעלות בחוץ (!) ולמרות שיש עוד
מוכניות שירצו לחנות קרוב ליעד שלנו.  וזה לא שהאמא המוזרה
שלנו לא יוצאת מהבית שהיא צריכה, היא פשוט לא יוצאת מהבית שהיא
לא צריכה.  היא כנראה פשוט מתקשה להבין מה יכול להיות מהנה
בזה.  
אני תמיד הייתי ילדה קצת מוזרה.  לא בקרב המשפחה שלי, אבל עם
אנשים אחרים.  תמיד הסתכלו עליי קצת מהצד וחשבו עליי דברים
שפעם חשבתי שהם לא טובים.  היום עדיין מסתכלים עליי מוזר אבל
אני חושבת שהדברים שחושבים עליי הם לא לא טובים.  אולי הם
אפילו לא רק לא לא טובים, אולי הם אפילו טובים.  אני חושבת
שככל שאנשים מתבגרים הם לומדים ששונה זה בסדר, ושבכל אדם אשפר
למצוא דברים טובים ויפים אם מחפשים מספיק.  
אתמול בערב אמא שלי הורידה אותי בכניסה של שיכון הבנים של מושב
שדמה ונפרדה ממני לשלום.  הייתי צריכה לחלק לתושבים שאלונים
במסגרת עבודת הסמינר שלי לסיום התואר הראשון.  אחרי שכבר
התרחקתי כמה מטרים מהמכונית היא צעקה לעברי: "אם את נתקלת
בכלבים תדברי איתם, אל תפחדי".  כשהיא צעקה את זה גבר כבן 50
השקה את הגינה שלו ושמע אותה.  גם היא הייתה כבת 50, בנוסף
לעוד 7 שנים.  הגבר הסתכל עליי, אישה צעירה כמעט בת 25, הסתכל
שוב על אמא שלי במכונית.  עשה רושם שהוא רוצה להניע את ראשו
לשלילה ואני חושבת שהוא הסתכל גם עליי וגם על אמא שלי קצת מהצד
וחשב עלינו דברים לא טובים.  אולי לא לא טובים, אבל אני חושבת
שהוא חשב ששתינו קצת לא בסדר.  כנראה שהוא לא מדבר עם כלבים.
סיימתי לתשאל אישה נחמדה בבית אחד, והיא שאלה אותי בסוף השאלון
מאיפה אני במקור.  אמרתי לה מאיפה אני.  והיא שאלה אותי אם אני
הבת של רינה.  עניתי לה שכן, ובהתחלה לא הייתי כל כך מופתעת.
היא הסבירה לי שהיא למדה עם אמא שלי במשך 12 שנים שהן היו
ילדות.  חשבתי שאולי היא ראתה אותי עם אמא שלי בשנים האחרונות
וזיהתה אותי.  אבל האישה הסבירה שהיא לא ראתה אותי מעולם, אבל
שיש לי את החיוך של אמא שלי.  חייכתי את החיוך שתמיד חשבתי
שהוא שלי בלבד, ואמרתי לה שאני מופתעת שהיא אומרת את זה כי
אנחנו בכלל לא דומות, לא לפי דעתי, לא לפי דעתה של אמא שלי,
ולא לפי דעתו של אף אדם אחר.  אז האישה הנחמדה הזו אמרה לי
שאנחנו לא דומות, לא במבנה של הפה או של הפנים, אבל זה אותו
חיוך.  יצאתי מהבית שלה, והחלטתי לסיים את סבב הבתים שלי לאותו
יום.  בדרך הביתה נתקלתי בכלב ודיברתי איתו קצת.  וחשבתי על זה
שגם אני הייתי אומרת למישהו שאם הוא נתקל בכלב שהוא לא מכיר אז
שידבר איתו.  גם חשבתי על זה שמסתבר שיש לי את החיוך של אמא
שלי, וגם שמסתבר שאולי אנחנו לא כל כך שונות.  גם אני לאחרונה
מעדיפה לא לצאת מהבית כשחם בחוץ, ובכלל, למצוא חנייה זה די
סיוט