הבל קדמון

בגן עבות,כולו אילנות עלווי ירוקת
מפכה נחל קטן,
כולו כחול מים,ולובן שצף
זרמים,וזוהר שמש.
ספסלי אבן עתיקים,מעוטרים
ראשי אבן רומיים מגולפים
של זקנים נצחיים מתבוננים
אל האפרים הנצחיים
בינות ערוגות ורדים ורודים ,

רוח היום עוברת בגן,
מניעה עציו,מרחשת עליו,
מפרה דממת סתריו,
מהסה לרגע זמרת ציפוריו.

עלם ונערה יושבים ומשחקים
סמוך לעיקול הנהר.
לעיתים צופים בזרימת מימיו
מאזינים להמייתו
ולעיתים זה לזה.

הוא יפה תואר,זהב בלורית
עורו נחושת,ושריריו מגולפים
מעשי אמן.
פניו נעימות,מביעות חסד,
עיניו - אהבה.
היא כלילת תואר,עדינת גפיים
מחוטבת כתבנית היכל.

והם משחקים.

לעיתים צופים אל מעבר לגן
אל השדות הפתוחים
והאופק הבהיר,
אל השמש העולה,
ועוף צחור כנף הממריא ודואה.

ואם יעלה הגן כולו באש,
ואף לא ציפור מיטיבת זמר אחת
תיוותר,
יוסיפו לשחק
בשדה הסמוך.
ואם יכלה אף הוא,
ישחקו בשדה שאחריו,
כי השדות משתרעים עד האופק
והאופק מתרחק ככל שיתקרבו.
והאוויר הצלול המשכר בריחותיו
שולט בכל המרחבים
והמרחבים לא ייתמו לעולם
והמשחקים יוסיפו התענג
ביופי המרחבים לעולמים.

אך,אבוי!
יופיים דהה ודדה ודהה
החל נובל,
והיופי סביב הולך וגדל,
הולך ומתחזק.

לבסוף העלם והנערה נגוזו,
לא נותר מהם דבר.

והמרחבים הצלולים,שובי הלב
כלולי בבואות יפייפיות,
נותרו בדממתם,
ממתינים לזוג האלהי הבא.