עומדת ככה באמצע הכיתה, כולם מסתכלים עליה, היא מתחילה להתחמם,
היד רועדת היא חושבת לעצמה, איך זה יכול להיות? איך זה קורה
לי, למה אני לחוצה? אני, שהופעתי כל כך הרבה פעמים מול אולם
שלם, מול כיתה אני רועדת, 30 ילד כולה! טוב תצאי מזה..
היא פתאום קלטה מה קורה לה, עלתה על השולחן והתחילה לשיר, היא
שרה בקול רועד בהתחלה, אבל מיד התנערה, התחילה לשיר בקול יפה,
נקי, חזק, גאה. היא שרה את חדר משלי של ארקדי דוכין..
"תתגבר תתגבר כך אומר לי הקול
להפגע וליפול כל אחד יכול..."
ותוך כדי השירה מריצה את השורות הבאות כדי שלא תתבלבל. ממשיכה,
עוברת בין השלוחנות, מגיעה לשולחן של המורה שיושבת שם בפה
פעור, המומה. היא קרצה לה דבר שגרם לה עוד יותר להיות המומה..
המשיכה כך ושסיימה מחיאות כפיים ושריקות.. זהו היא אמרה לעצמה
הוכחתי את עצמי.. הוכחתי לעצמי, עכשיו אני יודעת שאני מוכנה.
יצאה מהכיתה בידיעה שיותר היא לא חוזרת, זהו, זה לא בשבילה,
היא סבלה מספיק... לקחה את הדברים מהלוקר במחשבה שהיא יותר לא
תשתמש בו.
פחד וצמרמורות עברו לה בגוף, נפרדה מהשומר ויצאה לעולם, בתקווה
גבוהה וצפייה נמוכה...